[8.16] למה העולם שלנו נקרא "עולם המדומה"?

ביאור 16 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

למה העולם שלנו נקרא "עולם המדומה"?

המקובלים מכנים את העולם שלנו עולם מדומה, עולם שלא קיים, "עולם הפוך ראיתי"[36], "היינו כחולמים", שהחושים בו מדומים. מפני שכל מה שקיים בו, לא קיים בצורה היסודית שישנה במציאות, ככוחות שפועלים בינם לבין עצמם, אלא כהתפעלות מעבר לכוחות, מעל הכוחות, הנקראת הרגשת בני האדם. שבני אדם מרגישים את העולם שלהם ומציירים אותו בעזרת הגבלות נוספות, מלאכותיות, הנקראות חושים, שניתנו להם מעל הכוחות, כדי שתהיה לאדם אחיזה, או הרגשת חיים, חיוּת, באיזו מציאות, באיזה עולם מדומה.

בני האדם עצמם, בתוכם, גם הם כוחות והמצב האמיתי שלהם הוא לפעול עם הכוחות. אבל מפני שהם לא מסוגלים עדיין להגיע למצב של מציאות אמיתית, נתנו להם חמש הגבלות, הנקראות חמישה חושים, שבתוכם הם מרגישים את החיים והחיות. ומה שהם קולטים בחושים האלה, הם מכנים העולם שלנו. ובתוך חמשת החיישנים האלה, בני האדם בונים את החיות שלהם, את כל מערכת החיים והיחסים שלהם.

כל זאת, עד שהם יעזבו את החושים שלהם לאט לאט, ויכנסו יותר פנימה, לכיוון הכוחות, לפעולת הכוונות והמחשבות. עד שהם יתחילו לחיות במישור עמוק ורחב יותר, ולא בחמשת החושים שלהם. אבל הכול תלוי עם מי האדם מזדהה. האם הוא חי רק בתוך חמשת החושים שלו, והם העולם שלו והחיים שלו. או שהוא מתנתק מהם ונכנס לחיים פנימיים יותר, ואז עובר ממישור של דומם, צומח, חי, מדבר גשמיים, למישור של דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים, היינו, של כוחות.

כלומר, על פני רשת כוחות, שהיא עולם ומלואו בפני עצמו, יש תוספת קטנה של חמישה חושים, שפה ושם נבנים מכוחות. והכוח מגלה דרך חמשת החושים, צורה שנקראת החיים הגשמיים, צורה שהיא דמיונית לגמרי.

הבורא והנברא נמצאים כאחד במערכת כוחות. ברשת של כוחות, שהם פועלים בה אחד כלפי השני בחיבוק אחד, בהשוואה ובהשלמה הדדית, שאין נברא בלי בורא, ואין בורא בלי נברא. ורשת הכוחות הזאת, קשר הכוחות הזה, נוצר ונברא על ידי הבורא, כך שמצבים הפוכים ומצבים דומים באים כאחד. כדי להשלים אחד את השני, שתהיה הרגשת שוני בין אחד לשני. שעל פני הרגשת השוני הזאת, תהיה מיד הרגשה של השוואה וחיבור, "כיתרון האור מן החושך".[37] אי אפשר זה בלי זה. בפנים חייב להיות חושך, כדי שמיד עליו יתגלה יתרון האור.

לכן יש רק עולם אין סוף, שבו הכוחות של הרצון לקבל פועלים כלפי כוחות ההשפעה של הבורא, כרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע. ומתוך שיש בנברא רצון לקבל ורצון להשפיע, על ידי ההפרש בין שני הכוחות האלה, על ידי הפער האינסופי, הקוטבי, ביניהם, הנברא כאילו תופס, מחבק, מחזיק, את המציאות הנקראת בורא. והתפיסה הזאת של הנברא, היא נקראת שאור ממלא את הכלי, את פנימיות הכלי, ויוצרת את המצב הנקרא דבקות. אבל הכול נעשה ברמה של כוחות.

אנו נמצאים במצב הזה, שאנו כוללים את הרצון לקבל ואת כוונתו על מנת להשפיע, ובתוכו, בתוכנו, נמצא הבורא בכל יופיו והדרו, כלומר, עם כל היכולת שלנו לגלות אותו. אבל מכל התמונה הזאת, אנו מגלים עכשיו לא רמה של כוחות וכוונות, אלא רמה אחרת הנקראת חמישה חושים גשמיים, גופניים, שהם מציאות אפורה הנמצאת על פני מציאות האין סוף.

והמצב הזה הוא מעמד חשוב מאוד, המאפשר לאדם לפתח יחס משלו, רצון משלו, השתוקקות משלו, להגיע למצב האין סוף, שעליו רוכב מצבנו הנוכחי, שיתגלה בו לאט לאט המצב האמיתי. וההתגלות ההדרגתית הזאת של עולם האין סוף, היא נקראת לגלות את העולמות. כלומר, נמצאים באותו מצב, רק מרגישים ממנו מצבים שונים, אפורים. אבל אם רוצים להגיע למצב האין סוף, לאט לאט מקבלים את האמצעים לבצע את זה.

בעולם אין סוף, האדם נמצא בין שני כוחות, כוח אחד נקרא רצון לקבל וכוח שני נקרא כוונה על מנת להשפיע, בדומה לזוג מספריים. שני כוחות, שהם כשלעצמם מנוגדים זה לזה ורחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב. אבל בין שני הכוחות הקוטביים האלה, של רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, שמידת הריחוק ביניהם היא אינסופית, האדם תופס את הכוח הנקרא המאציל. שאפשר לתפוס ולגלות אותו, לתפוס ולחבק אותו, רק בהפרש בין שני הכוחות האלה, בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, הכוונה דלהשפיע.

כלומר, הרגשת המאציל תלויה בהפרש שבין הרצון לקבל לכוונה דלהשפיע, שרוכבת עליו. ככל שהפער ביניהם יותר גדול - ככל שהעביות יותר גדולה והמסך עליה יותר גדול, כלומר, גובה הכלי, המרחק בין מלכות לכתר - שאיכות תמונת המאציל הולכת ומתבהרת בתוך הכלי. "כיתרון האור מן החושך".

והמצב שהבורא נמצא בינינו, ואנחנו תופסים אותו ומחבקים אותו, נקרא שאור נמצא בתוך הכלי, או שבורא מלובש בתוך הנשמות, הוא המצב הקבוע שנברא, והוא נברא כמצב יחיד, שאין חוץ ממנו. ואנחנו נמצאים בניתוק מהמצב הזה, לכן עולמנו נקרא מצב המדומה, מצב לא אמיתי. כי כל מצב אחר שמרגישים, חוץ מהמצב הבסיסי, האמיתי, הקיים והקבוע, הוא מצב מדומה. ועולמנו הוא המצב השקרי, כי הוא אפילו לא מזכיר את המצב האמיתי.

והעולמות הרוחניים הם הרגשה חלקית מאותו מצב אמיתי, לכן הם נחשבים עולמות אמיתיים. וככל שהם מגלים את האמת הזאת, הם נקראים עולמות, שבהם מדובר לא על החלק שהם מסתירים, אלא על החלק שהם מגלים. מאותו רגע שמתחיל להתגלות המצב האמיתי, קוראים למה שמתגלה עולם הרוחני.

במצבנו הנוכחי, למה אין לנו יכולת להרגיש את המצב האמיתי? כי באין סוף, בעולמות הרוחניים, יש פער בין הרצון לקבל לבין הכוונה על מנת להשפיע. אם הפער ביניהם הוא אינסופי, נקרא שנמצאים בעולם אין סוף - תופסים בפנים את האלוקות ומתמלאים בצורה אינסופית. ואם אין פער קוטבי ביניהם, אז האדם נמצא באחד מעולמות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם מצבים חלקיים ממצב האין סוף.

ואם אחד מהמרכיבים חסר לגמרי באדם, כלומר יש לו רק רצון לקבל, אבל אין לו כוונה על מנת להשפיע, אז אין לו במה לתפוס את הבורא. צריך "שתי ידיים", שני קווים, רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, כדי בתוכם לתפוס את הבורא. אבל אם חסרה יד אחת, יד ימין, הכוונה על מנת להשפיע, ויש רק רצון לקבל, אז אי אפשר לתפוס אותו. כי תופסים אותו בפער שבין הרצון לקבל לבין הכוונה שרוכבת עליו.

והמצב שבו נמצאים רק בקו אחד, ברצון לקבל בלבד, הוא נקרא העולם הזה, ובו יכולים להרגיש רק מציאות המדומה, ולא חלק כלשהו מאין סוף. אבל מפני שהרצון לקבל בנוי כך, שעם הכוונה על מנת להשפיע הוא דומה לבורא, לכן ביסודו יש בו חלקים, מַדרגות, והוא מחולק בצורה כזאת, שהוא כבר מוכן להידמות לבורא על ידי המסך.

וההתאמה לבורא ללא מסך נקראת החושים שלנו, התפיסה שלנו, החשיבה והמחשבה שלנו, שבהם תופסים משהו, אבל משהו מדומה. שיש ברצון לקבל כביכול חלוקה כמו בעולם הרוחני, אבל היא נשארת בגדר החלוקה המדומה, כי אין כוח שיוציא את הרצון לקבל ממנה אל הגובה של עולם הרוחני. חסרה כוונה על מנת להשפיע, חסרה יד ימין. יש רק אותן הגדרות משותפות כביכול.

לכן אפשר לקחת אל העולם הרוחני שמות, הבחנות, מהעולם הזה. אבל אם מוסיפים לשמות ולהבחנות האלה כוונה על מנת להשפיע, צד ימין, אז עוברים להרגשה של המצבים, שקודם רק נקראו בשמות העולם הזה, והופכים אותם להרגשה בעולם הרוחני.

______________________ 

[36] פסחים דף נ ע"א.

[37] קהלת ב, יג.