[8.07] כלי רוחני נקרא כוח

קליפ - הגבלות המדע

ביאור 7 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

גם בגשמיות וגם ברוחניות לא מרגישים אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה: גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות בהתאם למידה שקיבל, וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע, שגם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו הכוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, שלו הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים את מה שנמצא בתוכם, היינו, את תגובתם הם. ואף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי כלי הכוונה למי שקולט או מתפעל ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז, בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע.

הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב שנקרא "להטיב לנבראיו". והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכול משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת"[10], כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, עליו להבין שהכול תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו שינויים מבחוץ. סיבה, היינו, עזרה לתיקון, יכולה לבוא מבחוץ, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם. ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד, וגם יחסו לסביבה הוא נכון. הוא לא דורש מהסביבה להשתנות, אלא שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. והוא אינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכול תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא כוח, מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בעולם הזה, בדרגות למטה ממחסום. וההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, כלומר, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים, שונים מהלבושים הרוחניים.

ואילו ברוחניות, כל הלבושים של הכלים הם הסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את המגע שלו עם הבורא. וככל שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. אבל הכלי שנמצא בכוונה על מנת לקבל, יש לו לבושים שונים שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, שנקראת העולם הזה.

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. אין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, שנקרא עולמו. מתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל, אבל זוהי אשליה.

כפי שגילו החוקרים לגבי העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ולמעלה את מה שנמצא למטה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ, אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, מאותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים"[11]. כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי, גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.

ובעולם אין סוף, כלי שמתקן את עצמו ללא הגבלה, ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, יכול לקבוע מהו האור בצורתו האמיתית, היינו ללא הגבלה. וזו נקראת דבקות מלאה בין בורא ונברא. וגם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שהנברא רק מתוך עצמו מרגיש את המציאות. והמציאות אינה אלא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל"[12]. כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק לפי כמה שהכלי מתוקן או מקולקל בהתאם לאור. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא רק את אותו חלק ממנו, שעימו הוא נמצא בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לחרוג מהחוק הזה. למרות שהמקובלים רומזים שלאחר גמר התיקון, עולים למציאות אחרת. אבל כרגע אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.

 ____________________________

[10] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[11] תהלים קכו, א: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

[12] קידושין דף ע ע"א.