[8.10] עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

ביאור 10 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)

באהבת הבורא ניתן להבחין בארבע מדרגות, הדומות למדרגות האהבה באדם. בעת קבלת מתנה בפעם ראשונה, האדם אינו מוכן עדיין לאהוב את נותן המתנה, בפרט אם נותן המתנה הוא אישיות חשובה, שהמקבל אינו משתווה לה.

אולם ככל שמתרבות המתנות, והן מתמידות ובאות, מרגיש המקבל שגם מאותו אדם חשוב, אפשר לקבל כשווה ערך, ולאהוב אותו באמת, בהתאם לחוק האהבה. כי אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש שווים זה לזה.

בהתאם לכך, אפשר להגדיר את ארבע מדרגות האהבה:

מדרגה ראשונה - נתינת המתנה - נקראת עולם העשיה.

מדרגה שנייה - הכפלת כמות המתנות - נקראת עולם היצירה.

מדרגה שלישית - גילוי מהות האהבה - נקראת עולם הבריאה. במדרגה זו מתחיל חקר הצורה במדע הקבלה, משום שבה נפשטת האהבה מהמתנה. כלומר האור מסתלק מעולם היצירה, והאהבה נשארת בלי אור, בלי מתנותיה.

מדרגה רביעית - במצב של חושך, לאחר שהאהבה ניסתה ופשטה לגמרי את הצורה מן החומר, האדם מקבל כוח לעלות למדרגה של עולם האצילות, ובה חוזרת הצורה ומתלבשת בחומר. כלומר, הוא מרגיש את האור ואת האהבה יחד.

אין עולמות, אלא מה שמורגש הוא הכלי שמרגיש את מצבו הפנימי. ובהתאם ליכולת שלו להשפיע על התפעלותו הוא קובע את עולמו. הרב"ש תיאר זאת בסיפור על עגלון, שהיה לו סוס נאה, עגלה יפה, בית טוב, אישה וילדים. לא חסר לו דבר, והיה מרוצה מאוד מהחיים. פתאום מתו האישה והילדים, נשרף הבית ומת הסוס.

מרוב צער, נפטר גם העגלון, והגיע לעולם הבא. ובעולם הבא רוצים לפצות אותו על כל הצרות ומחליטים לתת לו מתנה. ומה המתנה שנותנים לו? מה שהיה לו - בית טוב, אישה וילדים, סוס נאה ועגלה יפה. והוא מרגיש עצמו יושב בעגלה, ומוליך את הסוס ונהנה מהחיים.[26] כלומר, הוא מקבל הרגשה של עולם הבא בדיוק כחייו במציאות העולם הזה. ומה ההבדל בין הרגשתו ובין המציאות? אין שום הבדל.

וכך גם אנו במציאותנו, אומר הכתוב, "היינו כחולמים". שאם מביטים על העולם הזה, על מצבנו הנוכחי, מגלים שכולו רק התפעלות, כמו חלום, ואין בו שום ממשות. ומה רוצים לרמוז בכך חכמי הקבלה? שאין לא אמת, לא שקר, לא חלום, ולא מצב מסוים. אלא כל המצבים האלה של עֵרוּת או חלום, אמת או שקר, הם כולם התפעלויות של הכלי ממה שעובר בתוכו. ולכן רק כלפי התכונות הפנימיות צריך למדוד, ולדון, ולהרגיש את המציאות.

וההתפעלות של הכלי מתחלקת לשני חלקים. התפעלות שתלויה במה שממלא את הכלי, הנקראת עולם העשיה ועולם היצירה. והתפעלות שתלויה במי שממלא את הכלי, ונקראת עולם הבריאה ועולם האצילות. ועל העולם שלנו כלל לא מדברים בחוכמת הקבלה. אלא מתחילים מהפעם הראשונה שהאדם מרגיש שקיבל מתנה, והיא נקראת הגילוי הראשון של הבורא כלפי האדם.

ואת המתנה מקבלים יחד עם חשיבות הבורא שהאדם מצייר לעצמו, ורק ביחס אליו. כי מתנה ללא יחס לבעל הבית, ל"הנותן", נקרא עולם הזה, ומתנה שמתייחסים ל"הנותן" נקרא עולם הבא. כל העולמות, גם הרוחניים וגם העולם הגשמי, הם כולם התפעלות הכלי ולא יותר. והעולם הרוחני מתחיל באדם, מכלי שמתחיל להתפעל מהנותן, זאת אומרת, מגדלות הנותן.

אבל הבעיה היא, שאם הנותן הוא גדול, ומקבלים ממנו מתנה, אז מפחדים ממנו ועושים חשבונות אחרים חוץ מאהבה. ואהבה היא הרגשה שאינה תלויה בדבר. שיכולה להתקיים רק בתנאי שהאנשים, או בורא ונברא, לא תלויים אחד בשני. אם הם תלויים זה בזה, אין זו אהבה, כי אם תלות.

ואם כך, עליהם להיות לפחות בדרגה שווה. קטן לא יכול לאהוב את הגדול. הוא יכול רק לפחד ממנו, לכבד אותו, אבל לא לאהוב אותו. וגדול לא יכול לאהוב את הקטן, אלא בתנאי שיש בגדול חסרונות של הקטן. שהגדול גם בדרגתו מתייחס אל הקטן, מתוך שהחסרונות של הקטן נמצאים בו.

לכן המתנה שמתגלה בעולם העשיה, כשהבורא הוא גדול, לא נותנת לאדם, לנברא, אפשרות להרגיש את האהבה. אלא צריך תחילה להוריד את הבורא כלפי המתנה, מהדרגה הגדולה של גדלותו, לאותה רמה של האדם. אבל איך אפשר, הרי אם הבורא יורד לדרגתו של האדם, האדם כבר לא מתפעל ממנו, אין לו שום יחס ויכולת להשפיע. האדם חייב להרגיש את הבורא כגדול, כיותר גדול מהכלים שלו, כדי לרצות להשפיע לו. וככל שהוא יותר גדול, לרצות להשפיע לו יותר. ואם הבורא שווה לו, אין לאדם שום רצון להשפיע לו.

כלומר, האדם צריך להתייחס לבורא בשלושה ממדים שונים בו - זמנית: גדול, שווה ופחוּת. כלפי תיקון הכלים, הוא חייב שהבורא יהיה גדול. כלפי האהבה, כדי לאהוב אותו, הוא צריך שהבורא יהיה שווה לו. וכלפי ההשפעה לו, הוא צריך שהבורא יהיה פחות ממנו, תלוי בו. אבל איך אפשר לתאר את היחסים עם הבורא בשלושה מצבים שונים, שהאחד לא מבטל את השני?

ולכן בא אותו פטנט מיוחד הנקרא "מרבה מתנות".[27] שהבורא נשאר גדול, אבל כל הזמן נותן מתנות בלי סוף. ולנברא שמקבל מתנות רבות, יורדת בכך חשיבות הנותן. זאת אומרת, הנותן חשוב בעיניו, אבל מפני שהוא מתייחס אליו כל כך טוב, וכל הזמן מסתכל עליו, אז האדם מתחיל להרגיש אותו כשווה לו, ואפילו כתלוי בו. כך הרצון לקבל מפרש את ריבוי המתנות. שאם הבורא נותן לו, סימן שהוא שווה משהו, סימן שהבורא תלוי בו.

ואם הרצון לקבל מרגיש בריבוי המתנות, והאדם בכל זאת שומר על גדלות הנותן, ריבוי המתנות עוזר לו לפתח אהבה להנותן, כי הוא מרגיש שהבורא תלוי בו, שווה לו. וההרגשה הזאת, היא נקראת להיות במדרגות עולם היצירה. שעדיין קיימת תלות בין המתנות לבין החשיבות והרגשת האהבה של צד אחד כלפי הצד השני, באותה מערכת יחסים מאוד מסובכת. אבל כבר יש אפשרות לבנות את האהבה לגדול, מפני שגדול המרבה מתנות נעשה קרוב.

וכך בעולם היצירה מתחיל יחס אחר. כלומר, עולם הוא מה שהנברא מרגיש מתוך עצמו, כיחסו למאציל, לבורא. וכאשר הוא מתחיל להרגיש את היחס של אהבה הדדית מעל המתנות, ריבוי המתנות מפסיק להיות חשוב בעיניו. אלא האדם מתעלה מעל המתנות וחי בתוך מערכת היחסים ביניהם. ואז, במערכת הנקראת עולם הבריאה, המתנות הן בלתי פוסקות.

כלומר, כל המדרגות שבכל עולם ועולם הן רצון לקבל שעולה ומשתכלל ביכולת הזאת, משך עשרים וחמש מדרגות בכללות בכל עולם ועולם, עד שבעולם האצילות האהבה מתנתקת לחלוטין מהתלות בכלי. זאת אומרת, בעולם היצירה הנברא מסדר את היחס האישי שלו עם הבורא בעולם הבריאה הוא מתחיל לבדוק את היחסים של הבורא עם יתר הנבראים, רוכש את הכלים של כל הנשמות, וכלפיהם הוא מסדר את היחס הנכון בין המתנות לאהבה ובעולם האצילות הוא מתעלה לאהבה הנצחית.

___________________

[26] נאמר על ידי הרב"ש לתלמידיו בבית מדרשו.

[27] ראה גם הביאור על "ארבעה עולמות" בעמ' 283.