ביאור 4 - על "הקדמה לספר 'פי חכם'"
מהו השימוש הנכון
באור?
השימוש
הנכון באור הוא כשמשתמשים במה שיש בכוח העליון לצורך תיקון הרצונות. ואם דורשים
ממנו דברים אחרים, לא משתמשים בו בצורה נכונה. זאת אומרת, אדם שיושב וחושב כמה רע
לו ומה יהיה לו, לוקח את השאלות שמתעוררות בו באופן טבעי, ורוצה להגיע מתוכן
לשימוש הנכון בכוחות ובאמצעים שנמצאים לרשותו. הוא מחפש איך להיתקן במקום איך
להתמלא.
זו ההשתתפות הנכונה של
האדם בתהליך שבו הוא נמצא. ולכן לומדים את חוכמת הקבלה. כדי לדעת באיזו צורה
מכוונת ונכונה להשתמש במה שנמצא לפנינו. ומהו השימוש הנכון? במקום שיישן וינוח,
האדם אמור לשבת בשיעור קבלה כדי למצוא איך להטיב את מצבו האישי בצורה אמיתית, וזה
נקרא להשתמש נכון באפשרויות שיש לו.
הכוח העליון מציב את האדם במצב הנחות ביותר, בגוף גשמי עם
נשמה המלובשת בו. ואז, דרך מערכת העולמות המשתלשלים, הוא משפיע עליו על מנת לפתח
את נשמתו, את הכלי הרוחני לקבלת האור, עד אשר יתמלא הכלי באורו. כמו שנאמר,
"כי מלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את
אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".
מטרת חוכמת הקבלה היא להכין את הכלי שיקבל את האור. ומהי
הפעולה? נשמת האדם מורכבת מתרי"ג רצונות להתמלא באור העליון. כל רצון הוא
אגואיסטי בתחילה, היינו עם הכוונה "למען עצמי". וכתוצאה מלימוד חוכמת
הקבלה, על כל אחד מרצונות האדם, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, נוצרת הכוונה
להתמלא על מנת להשתוות לכוח העליון, הנקראת "על מנת להשפיע" לו. בהתאם
להשפעה שמקבל מלמעלה.
תיקון הכוונה מאגואיסטית לאלטרואיסטית נקרא מעשה התיקון.
כתוצאה מכך הרצון המתוקן, בהתאם למידת ההשתוות שלו עם הכוח העליון, מתמלא באור
העליון, בהרגשת הכוח העליון, הרגשת הבורא.
כאשר האדם מתקן את כל הכוונות שלו, על כל תרי"ג
רצונותיו, הוא משיג את כל האור הפרטי השייך לנשמתו, האור המתפשט מהכוח העליון
אליו. מצב כזה נקרא תיקון פרטי. בזאת משיג האדם איחוד פרטי מלא עם הכוח העליון.
הנשמות שונות זו מזו בתכונותיהן. ההבדל בתכונותיהן, הוא
הגורם להיותו של אדם שונה מן הסובבים אותו בכל הסממנים החיצוניים. אבל הריחוק או
הקרבה בין הנשמות אינם תלויים בַתכונות עצמן, אלא בכוונה האגואיסטית, הייחודית לכל
אחת מהן, למלא רק את עצמה.
האדם שמתקן את הכוונה האגואיסטית שלו, מתקרב אט אט ליתר
הנשמות עד כדי איחוד נשמתו עימן. אז, הוא ממלא את נשמתו ברצונותיהן, ועם האור הממלא אותן, ובכך מגיע לגמר תיקון הנשמות. המצב המקביל למילוי השלם באור העליון
נקרא עולם אין סוף, אשר כפועל יוצא ממנו, משיג האדם את הרגשת הנצחיות, השלמות,
השלווה והידע המלא.
פעולות האדם בהשגת העולם העליון:
א. תיקון הכוונה האגואיסטית לכוונה אלטרואיסטית. על ידי כך, מוגדר הרצון
ליהנות, הרצון להתמלא באור העליון, כדומה לכוח העליון, היינו כרצון אלטרואיסטי.
ב. מילוי הרצון המתוקן באור עליון. עד שבסופו של דבר, האדם משיג את
תכונות הכוח העליון, את מטרותיו ואת תכלית הבריאה. ובזה בא על שכרו.
כל עוד לא השיג האדם את מצב המתוקן של נשמתו, יהא עליו
להופיע בעולם הזה שוב ושוב. משום שחובה לבוא במהלך החיים בעולם הזה, למימושם של
השגת המדרגה הגבוהה ביותר, עולם אין סוף, האיחוד המלא של כל הנשמות, ומילוין השלם
באור העליון. על כן, כל דור הוא גלגול של הדור הקודם, כלומר, אותן הנשמות שבות
ומתגשמות בגופים שונים עד השגת האיחוד המלא.
בזאת מובנת חשיבותה המעשית של חוכמת הקבלה.
ההבדל
בין רצון אגואיסטי לרצון אלטרואיסטי אינו הבדל ברצון עצמו. הרצון לא משתנה, הוא
נשאר רצון לקבל מילוי. אלא ההבדל הוא ממה הרצון מקבל מילוי. או שהוא ממלא את עצמו
בתענוגים, או שהוא ממלא את עצמו בהרגשת דבקות עם הכוח העליון. ממלא את עצמו להנאת
עצמו או שמהנה לבורא. הרצון נשאר אותו רצון. אבל ההבדל בין רצון לקבל אגואיסטי
לאלטרואיסטי תלוי בכוונה שמשתמשים בה באותו רצון.
ההבחנה הזאת מטעה
מאוד, לכן צריך לחבר מילון הגדרות נכונות עם דוגמאות של כל השגיאות הנפוצות
שנתקלים בהן בקבלת ההגדרות הנכונות, שמגדיר מהו רצון לקבל, מהו רצון להשפיע, מהו
רצון ומהי כוונה. חשוב שיהיה מילון ערכים לתלמיד המתחיל ולתלמיד המתקדם, שסוטה
מהתפיסה הנכונה, וחושב שיש שני רצונות, אגואיסטי ואלטרואיסטי, ולא מצליח להחזיק
בהבנה, שהכול תלוי בכיוון המחשבה "לתוכי" או "מחוץ לי", ולא
ברצון. שכיוון המחשבה, לשם מי אני עובד, הוא הקובע באיזה רצון נמצאים, באגואיסטי
או באלטרואיסטי.
ועד שהאדם לא מגיע
לכלי השפעה, החדות הזאת כל הזמן נעלמת ממנו. והוא צריך כל פעם להיזכר בכוח בהגדרות
האמיתיות. כמו שבעל הסולם אומר ב"סדר הלימוד" בסוף ה"הקדמה לתלמוד
עשר הספירות", שכל הלימוד הוא בניית הגדרות נכונות בתוך האדם. ככל שהאדם
מתאמץ ומתעמק בהגדרות האלה, ורוצה להגדיר נכון את המציאות, כך הן עוזרות לו להיכנס
יותר ויותר לתוך המציאות הזאת.
אדם שמתחיל ללמוד,
קורא את ההגדרות בצורה שטחית, ותופס את מה שכתוב בצורה ציורית, כצורות גיאומטריות
או כגימטריות, כציורים ותנועות שקורים מחוץ לו, שמתרחשים מולו. איך כלי ואור באים
ומסתדרים. והוא עצמו צופה בהם מן הצד. אחר כך הוא מתחיל להרגיש שמשהו מתחיל לזוז
ולהשתנות בתוכו פנימה, ובהתאם לזה הוא מתחיל לקשור את מה שהוא לומד עם מה שהוא
מרגיש. וכך התמונה נעשית יותר ויותר פנימית ואישית.
ופתאום האדם מתחיל
לגלות, שמה שהוא לומד לא מסביר לו משהו מחוץ לו, אלא מה שנמצא בתוכו. ומתעורר בו
צורך להגדיר במדויק מה יש בתוכו, היכן זה נמצא בו, מה מתקשר עם מה. והחיפוש הזה
אחר ההגדרות המדויקות מחייב אותו להיכנס יותר ויותר פנימה לתוך עצמו. היינו,
להתקרב לתמונה האמיתית שבה הוא נמצא.
וכל הלימוד של חוכמת
הקבלה הוא אותה תמונה שהולכת ומתבהרת ביתר עמקות. היינו, כל פרט שבה מתפענח ומוגדר
כל פעם בצורה יותר נכונה ויותר אמיתית. ולכן חשוב, שהאדם יחבר לעצמו מילון הגדרות,
וכל פעם יתקן ויעדכן אותו, ויממש אותו ביתר עמקות, ויגביר את תדירות החזרה עליו.
כי זה מה שיעזור לו להיכנס מתמונה חיצונית לתמונה פנימית. ולכן מדובר רק בשינוי
הכוונה, בשינוי הכיוון, לשם מי אני עובד, למי אני מתכוון.
ב"הקדמה לתלמוד
עשר הספירות" בעל הסולם כותב שברצונו לעשות מילון ערכים של חוכמת הקבלה[11]. ולאחר שהתחיל לעשות אותו, הגיע רק עד סעיף א' וב' שבתוך אות א'. הוא אסף עשרות
דפים של הגדרות ממקורות שונים, לא רק משלו, אבל הפסיק את העבודה באמצע. כשקוראים
את הספר שלו, רואים עד כמה רצה לעשות מחוכמת הקבלה מדע מדויק. ובכל מה ששייך
לחוכמת הקבלה כמו גם בכל דבר אחר, הוא לא יכול היה לטעות מפני שעשה זאת מתוך
המדרגה שלו, מתוך הטבע הפנימי שלו, שמחייב אותו.
ולמה בעל הסולם שאף
להפוך את חוכמת הקבלה לחומר לימוד יבש כביכול? כי אדם שמתעמק במונחים האלה, ורוצה
למצוא אותם בתוכו, מגיע למימוש הנכון של כוחות הנפש שלו. לכן כדאי להשתדל להקים
מערך של איסוף הגדרות בנוסף להגדרת המילות והעניינים שחיבר בעל הסולם ב"תלמוד
עשר הספירות", להוציא מהם את הנחוץ למתחילים, ולצרף אותם לכל הסבר בקבלה.
________________________
[11] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות קנו, ד"ה: והנה
כדי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה