ביאור 15 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"
מהן קליפות?
קליפות הם רצונות האדם כלפי הבורא, שכוונתם לנצל את הבורא לטובת
עצמו. ברוחניות, כנגד כל רצון ורצון, יש אפשרות לבצע אותו או בעל מנת להשפיע, או
בעל מנת לקבל. בעל מנת לקבל, נקרא קליפה. ובעל מנת להשפיע, נקרא קדושה.
ולמה כנגד כל רצון ורצון? כי ברוחניות רצון נקרא, רצון שהבורא מצטייר
לפני האדם, ולא רצון מנותק מהבורא. רוחניות נקראת גילוי ייחודיות, גילוי הכוח
האחד, ההשגחה, ההנהגה האחת, הפועלת כ"אחד, יחיד
ומיוחד"[32] במציאות הרצון לקבל. והאדם מגיע לגילוי הזה בתנאי שהוא
מייחס את מה שמתרחש בחומר שלו, לבורא, בעל מנת להשפיע.
וכשהוא עושה ההפך, על מנת לקבל, הוא לא מגלה "אחד, יחיד
ומיוחד", אלא מגלה את עצמו, ועוד כוחות למיניהם בעולם, שבעצם אינם בעולם, אלא
האדם תולה אותם בכל מיני עצמים בעולם הזה, ומתוך כך הוא מפנה אותם אל עצמו.
והכוחות האלה נקראים אז קליפות, אבל הם בתוך הרצון לקבל, ולא מחוצה לאדם, כי אין
מחוצה לאדם דבר. אלא מתוך שיש שפת הענפים, האדם לוקח את הצורות החיוביות והשליליות
מחוצה לו, ומצייר מהן את התמונה הרוחנית.
ברוחניות הכול מתרחש בתוך הרצון. אין דבר מלבד הרצון, והבורא לפניו,
והיחס שביניהם על ידי המסך. אבל בצורה הגשמית, התמונה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות,
לאדם ועולמו. כמו שמסביר בעל הסולם, המציאות מתחלקת בהרגשת האדם, מתוך שהרצון שלו
מתחלק ל"שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל", או "גוף, בית, חצר, שדה,
מדבר", וכן הלאה. שזאת התפעלות בתוך הרצון, אבל לאדם נראה שההתפעלות מחולקת לפנימית,
ל"אני ומה שבתוכי", ול"מחוצה לי". וכך הוא מפענח את התפעלות
הרצון, בתמונה המורכבת מ"אני ופנימי" ומ"מחוצה לי", לכל מיני
דרגות, רמות, מרחקים, כביכול.[33]
כי אם מביעים במילים מהעולם שלנו, רצונות פנימיים וחיצוניים, שפנימי
נקרא קדושה, וחיצוני נקרא קליפה, אז מתקבלת תמונה חיצונית, כביכול, סביב הנשמה,
מכל מיני תמונות בדויות, בהם גדושה ספרות הקודש. ויוצא, שמתחילים לדבר על
אוֹפָנים, מלאכים, שדים ורוחות למיניהם, שכביכול פועלים ופועלות במציאות הרוחנית.
ואלה בעצם רצונות האדם עצמו, שהם בכוונה נכונה, כלפי הבורא, או לא.
בקצרה אפשר לומר, שכל השמות הניתנים בהסתמך על תמונת חומר בלבד, הם
בדויים לחלוטין - השמות נלקחים מאוצר המילים שבעולם הזה, והם אמיתיים. אבל במה הם
בדויים? שאי אפשר לראות מבעד לַשם את צורת הרצון הרוחני, שהשם מבטא. משום שהם
נקבעו מתוך ההכרה על ידי חמשת החושים. מפני שחמשת החושים מציירים לאדם את תמונות
התפעלותם בדרגתם, ולא ברוחניות.
לכן, השמות האלה אינם קבועים, ואינם קיימים בפני עצמם. השמות תלויים
בהתפעלות האדם, היינו בחושים, שמתוך התפעלותם קובעים את צורת ההתפעלות: זה נקרא
שולחן, זה נקרא כסא, זה נקרא אדם, זה "יפה", זה "רע", ועוד.
אבל מנגד, גם כל הגדרה שנותנים לכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר, אף היא
מדומָה. וגם לא יהיה נכון מצד האדם להגדיר את הכוחות ואת הרוחניות מתוך שלילת
ההכרה שלו. כי השלילה היא חלק מההכרה, מההשגה המתארת מה שאין בו. ולכן גם אי אפשר
לומר משהו על הכוח, מתוך שלילת הקשר בינו לבין החומר.
כל עוד לא התפתח המדע לצורתו המושלמת - יגיע שלב, שהמדע עצמו יתקרב
לגבול עם הרוחניות, עד כדי כך שיתחיל לצייר לאדם תמונות מאוד קרובות כביכול.
ומִתוכַן האדם לא יוכל להשיג רוחניות מגשמיות, אבל יוכל להתחיל להבין מתוך המדע
עצמו, מה עליו לעשות כדי לעבור את המחסום. עלינו להתחשב רק עם המציאות הממשית.
כלומר, עם מה שמרגישים. כך, עד שעוברים לצד השני, וגם שם מקבלים את הצורה הנכונה,
ויכולים אז להשוות את מה שמרגישים כאן, עם מה שמרגישים מעבר למחסום.
במילים אחרות, יש להתייחס לכל הפעולות החומריות, שאותן רואים
ומרגישים, כפעולות התלויות באדם המבצע אותן. גם בגשמיות וגם ברוחניות, הכול תלוי
באדם, והכול בקשר לאדם, וביחס לאדם, ובהתאם לדרגתו. ולהבין שכמו הפעולה עצמה, גם
האדם, הפועל, ביסודו מורכב מחומר, שיש יחס משותף בין הפעולה לבין הפועל, אחרת לא
ניתן היה להשיג גם אותו.
קודם האדם צריך לחקור את עצמו. לאחר מכן, איך הצורות שהוא מרגיש,
מצטיירות בו. ומתוך הצורות האלה להתחיל להבין את הכוחות המציירים לו את התמונה. כך
הוא תהליך ההשגה, שהאדם מבקר ולומד את עצמו. ולומד את החומר של עצמו, רואה איך הוא
מתפעל, למה, ועל ידי מה. ואז מתחיל להיות מנהיג לעצמו, לצורות אותן הוא יכול לעשות
בתוכו מהחומר.
ולפי הצורות שהוא עושה מהחומר, עם הכוונות בעל מנת להשפיע, הוא מנהיג
את החומר, מחזיק אותו, ועושה מהחומר צורה זו או אחרת, ורואה איזו התפעלות יש לו
בהתאם. כלומר איזו צורה מתלבשת בחומר. ומתחיל אז לראות את אותן הצורות, שמתוכן
מכיר את הבורא, הכוח הפועל עליו מבחוץ. שמהצורה הוא יכול להכיר כבר את מה שכביכול
נמצא מחוצה לצורה. וכך מגיע להכרת הבורא, הנקראת "ממעשיך
היכרנוך".[34] מתוך הצורות המתלבשות באדם, הוא יכול להשכיל מהו הכוח
הפועל עליו, הנקרא בורא.
כלומר, תחילה באה לאדם דוגמה איך להתייחס לבורא, וזאת הדמות שעליו
ליצור כלפי הבורא. כמו שבעולמנו, הגדול מראה לקטן מה לעשות. ולאחר מכן האדם, מתוך
הרצון שלו, ביגיעה, בבקשה לקבל כוחות וללמוד, בונה יחס לעליון, בונה את דמות היחס.
וכאשר הדמות שבנה דומה באיזו מידה, בכמה שיכול, למה שהציג לו העליון, אז הדמות שלו
משתווה עם הדוגמה של העליון.
לאדם ניתנת האפשרות לקבוע את גודל הרצון, ואת צורת הרצון, שהוא מפעיל
כלפי הבורא מרצונו, מהחומר שלו. ובהם הוא כביכול בונה את דמות הבורא. ואם הדמות
הזאת מתאימה לאותה דמות שבה הבורא רוצה להתייצב מול האדם, אז הדמויות האלה נפגשות,
ומתלבשות זו בזו. וזאת נקראת דבקות בין שניהם.
אז נקרא שמגיע באותה המידה להשתוות הצורה, לדבקות חלקית עם העליון,
היינו מגיע להשגת המדרגה. והשגת המדרגה, נקראת השגת הבורא במידה מסוימת. וכתוצאה
מכך, הבורא מתלבש בנברא, והאדם אז מרגיש חלק מהשלמות והנצחיות, הוא מקבל חלק ממטרת
הבריאה.
לכן על האדם להמציא כל מיני צורות, ומובן שיש לו לכך עזרה מלמעלה.
העליון נותן לו "נה"י", כלים דאח"פ, כלומר מלמד אותו, כמו
שבעולמנו, הגדול מלמד את הקטן. "מלמד" הכוונה, מראה לו מה ואיך לעשות,
אבל האדם הוא העושה. מבין לאט לאט ומבצע, או קודם מבצע, אחר כך מבין, לפי
"נעשה ונשמע".[35] ובצורה כזאת, הנקראת השכלה רוחנית, מתקדם.
_____________________________
[32] על המושג הזה ראה: בעל הסולם, תלמוד עשר
הספירות ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד; וכן הערה מס' 27 בביאור על "התנאים
לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".
[33] בעל הסולם,
תלמוד עשר ספירות ח"ג, דף קמה.
[34] ראה הערה מס'
13 לעיל.
[35] על "נעשה ונשמע" ראה
רב"ש, דרגות הסולם ח"א, מאמר שכז: נעשה ונשמע: "בזמן שהאדם מקבל על
עצמו בחי' המעשה, נמצא שכבר אינו נוגע בדבר, כי מקבל על עצמו מה שאומרים לו לעשות.
ואז אין לו בחי' השוחד שיעוור אותו. לכן יכול לבוא לבחי' נשמע, היינו שישמע שהצדק
הוא עם המצָוֵה. וזה נק' נשמע, היינו שמבין אותו. ששמיעה נק' בחי' הבנה בשכל
ובהרגש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה