[8.01] הגדרת הרוחניות

קליפ - רוחניות היא המקור של המציאות

ביאור 1 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הגדרת הרוחניות

הפילוסופיה אוחזת בטענה, שהגשמיות היא תולדה מהרוחניות, שהנשמה מולידה את הגוף. עיקר הבעיה בטענתה הוא, שחייב להיות קשר בין רוחניות לגשמיות.

לעומת זאת, אפשר לחשוב כי לרוחניות כלל אין קשר לגשמיות, כך שבשום דרך או שיטה לא יתכן מגע בין הרוחניות לגשמיות, או שהרוחניות תניע אי פעם את הגשמיות.

הקבלה, כמו כל מדע השונה מהפילוסופיה, סבורה שאין לדון במה שאי אפשר לחוש ולחקור. והרי, אפילו כדי להגדיר מהי רוחניות, יש צורך להבחין ולהבדיל אותה מן הגשמיות. ומי שיכול לעשות זאת הוא רק אדם שמשיג רוחניות, ומרגיש את העולם העליון. לשם כך, נחוצה לנו חוכמת הקבלה.

מושג "האדם בעולם" הוא מושג מוטעה. כי התפיסה שלנו את העולם היא תפיסה סובייקטיבית. ואפילו שכולנו נמצאים בעולם יחד, באותו זמן, באותו מקום, אנחנו לא קוראים את העולם באופן שווה. אלא כל אדם תופס אותו לפי הזמנים, לפי השנים, ולפי המצבים שלו, גם אם הוא נמצא באותו זמן ובאותו מקום כמו האנשים האחרים.

ואם היו לנו חושים אחרים, אז העולם היה משתנה. אם יכולת הקליטה שלנו היתה משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, יכולת שכלל לא ידועה לנו, אז היינו רואים תמונה שהמקובלים קוראים לה "עולם הפוך ראיתי"[4]. אם כך, איך אפשר לדבר על משהו שאין אפשרות לחוש אותו, לחקור אותו, וגם לא לדון בו בצורה ממשית? והרי בכך בדיוק עוסקת הפילוסופיה: לא במה שקורה בעולם הזה אלא במה שרק כביכול נמצא וכביכול קורה.

אם בוחנים את כל התיאוריות הפילוסופיות, שהתפתחו מאז הפילוסופים הראשונים, שפעלו בסביבות המאה הרביעית לפני הספירה, ועד ימינו אנו, רואים אינספור גישות ופירושים: לגבי החיים, לגבי העולם, לגבי האדם, לגבי החיים שמעבר לחיים ולגבי הכוחות שמנהלים את החיים ואת העולם ומפעילים אותם. תיאוריות, שאין סוף לדמיון שבהן ולסיכומים שהפילוסופים עושים בהן.

לכן ההוכחה לאפסותה של הפילוסופיה, היא הפילוסופיה עצמה. ואין צורך בהוכחה נוספת. שאם קוראים בה, רואים שמתחילתה ועד סופה היא לא מדע. היא לא כמו מדעי הפיזיקה והכימיה, שבהם חוקרים את הטבע, וככל שמעמיקים לחקור, משתנים החוקים שלהם, כלומר, מגלים חוקים יותר מדויקים. אבל גם החוקים הקודמים נשארים נכונים לטווח מסוים, למסגרת מסוימת, לתנאים מיוחדים, ואם מרחיבים את התנאים האלה, אז החוק משתנה בהתאם להרחבה שלהם.

לעומתם, בפילוסופיה, שחקירותיה מסתמכות על איך שמוח האדם תופס, דבר לא משתנה. ולפיכך אין שום בסיס למה שחוקרים בה. לכן בחוכמת הקבלה יש חוק שאומר: "מה שלא נשיג לא נדע ולא נגדיר בשם"[5]. כלומר, אסור לדבר או לחשוב על מה שלא נמצא בצורה ממשית, כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"[6].

חייבים להסתפק בכלל הזה. ואם רוצים לגלות יותר, אז חייבים לדאוג להתפתחותם של חושים, של כלים חדשים, שעל ידם בלבד יוכלו להיכנס תופעות נוספות לשדה הראייה, לשדה ההרגשה של האדם, וכך הוא יוכל לחקור אותן. אבל גם החקירה במה שנמצא בתוך הכלים האלה צריכה להיות בחומר או בצורה מלובשת בחומר.

ולכן חוכמת הפילוסופיה לא נחשבת כמדע, כי היא מדברת על מה שכלל לא מרגישים, על העולם העליון, על מה שכביכול קורה בו, על כוחות, על החלטות, על פעולות, על ההשגחה וההנהגה כלפינו. והיא מתארת דברים בדויים לגמרי, שהם פרי דמיונם הפרוע של אנשים, שאין להם על מה להסתמך.

 ________________________

[4] פסחים דף נ ע"א.

[5] על החוק הזה ראה המאמר "חוכמת הקבלה והפילוסופיה" בעמ' 214 לעיל והמאמר "הקדמה לספר 'פי חכם'" בעמ' 197.

[6] נידה דף כ ע"ב.

[8.02] איך יכול הרוחני להוליד גשמי

ביאור 2 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

איך יכול הרוחני להוליד גשמי

לכאורה, קשה להבין כיצד יכולה הרוחניות להוליד ולהחיות דבר גשמי. אולם הקושי נובע רק מהתפיסה שסוברת כי רוחניות אינה קשורה לגשמיות, כביכול.

אך לפי הנחת היסוד של המקובלים אין כאן שום קושיה. מפני שהם משיגים, שכל תכונה רוחנית דומה דמיון מוחלט לתכונה גשמית. ומכאן, שהרוחניות והגשמיות קרובות האחת לרעותה מבלי שום חילוק ביניהן, למעט בחומר. כי הרוחני יש לו חומר רוחני, והגשמי יש לו חומר גשמי. אולם כל הצורות הנוהגות בחומר הרוחני, נוהגות גם בחומר הגשמי.

בעל הסולם מסביר בפשטות, שאותן הצורות שיש ברוחניות, בכוחות וביחסי הכוחות, נכנסות לחומר הגשמי, כמו הטבעה, ועושות בו צורה גשמית. שהצורה שאנחנו מרגישים היא גשמית והקשר בין החלקים לבין העצמים הוא גשמי. אלא שהצורה הזאת התקבלה מההעתקה, מההטבעה מהעולם הרוחני.

אולם בהבנתה של הפילוסופיה את הקשר שבין הרוחניות לגשמיות ישנן שלוש טענות שגויות: טענה א': כוח המחשבה השכלית שבאדם - זוהי הנשמה הנצחית, מהות האדם. הטעות של הפילוסופים היא שהם חושבים שמה שמשיג האדם נשאר לנצח נצחים ושזאת באמת ההשגה האנושית. טענה ב': הגוף הוא המשך ותוצאה של הנשמה. אין שום קשר בין הגוף הביולוגי לנשמה. אלא הגוף, היינו הרצון לקבל, אם מתקנים אותו בעל מנת להשפיע, הוא הופך לנצחי, ולנשמה. טענה ג': המהויות הרוחניות הן עצמים פשוטים, בלתי מורכבים.

הנחות שגויות אלה, הופרכו על ידי הפסיכולוגיה החומרנית, ועל כך אנו מודים לה. כי מעתה כל החפץ להשיג את כוח ההשגחה העליון, הבורא, יוכל להשיגו על ידי השקעת מאמצים בשיטה שנקראת חוכמת הקבלה.

אמנם לא בקרב תלמידי החכמים המקובלים, אבל היו זמנים שאנשים רצו באמת להשתוקק לרוחניות, ונכנסו לתוך ספרי הפילוסופים, שטעו בשלוש הטעויות האלה, ובזה הטעו גם את האחרים. ואנשים רבים שהיו יכולים להגיע להשגה האמיתית, כשְלו. ומשבאה הפסיכולוגיה החומרנית ושינתה את יחס האדם למציאות, כבר לא מאמינים בפילוסופיה, אלא רק ביחס הנכון לחומר ולחיים. ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכך האדם בא ודורש.

אלמלא הפסיכולוגיה החומרנית, שהתגלתה בסוף המאה ה - 19, והחלה להסביר איך האדם תופס את העולם, איך הוא חושב עליו, הפילוסופיה היתה ממשיכה לבלבל את בני האדם בתפיסת העולם שלה, ללא שום תועלת, כפי שעשתה בכל הדורות הקודמים.

הפסיכולוגיה החומרנית היא מדע מדויק יחסית, שבו אפשר למדוד את כל ההתפעלויות והתגובות של האדם, למדוד בעצם מה קורה איתו, לכן בעל הסולם מדבר בה טובות. ערכה הוא בכך שהיא מגלה מה באמת קורה לאדם. מה התפיסה שלו, עד כמה היא מוגבלת, במה היא תלויה, ומה בדיוק האדם מקבל ממנה. איך הוא בונה את תמונת המציאות שלו, איך הוא מגיב אליה, ועד כמה היא סובייקטיבית וכלל לא קיימת מחוצה לו.

גישה זאת שינתה את יחס האדם לעולם. אבל לא בזכות הפסיכולוגיה עצמה, אלא בזכות התקדמותו של הרצון לקבל באדם, שיכול לתפוס ולהבין יותר. אילולא ההתקדמות הזאת של הרצון לקבל, הפסיכולוגיה היתה מתגלה והאנשים לא היו מבינים אותה, מפני שהיו נמצאים במצב הפוך ממנה או במצב כמו לפני אלפיים שנה. אלא שעכשיו כולם מתקדמים ומבינים מתוך עצמם מה קורה, אפילו בלי ללמוד פסיכולוגיה.

הרצון לקבל שגדל, ולאחרונה נכנס לבחינה ד' שבו, דורש מהאדם רק מה שיכול להרגיש ולהשיג, ומזלזל בנתונים שאין להם אחיזה בגשמיות, בחומר ובבדיקה ממשית. ולכן כולם נוטשים את הפילוסופיה ולא מאמינים בה. וגם אם יש עדיין אנשים שעוסקים בה, איש לא מקבל בביטחון את המלצותיהם והצהרותיהם.

כי האנושות סבלה מהם די והותר, ולא שהחכימה, אלא מתוך הרצון לקבל הגָדֵל, הגיעה למצב שהוא דורש בדיקה ממשית של מה שהאדם עושה. ולכן כל התוצאות הפילוסופיות לא מהוות כבר הוכחה כלפי הרצון לקבל שבדרגה ד'. ורק הפסיכולוגיה החומרנית, שאומרת לאדם לבדוק לפי חושיו, לפי מה שיש ונמצא לפניו, מביאה את האדם לשלב יותר מציאותי בכל מה שהוא עושה וחושב.

ערכו של המדע לא נמדד לפי איך שהוא נחקר באוניברסיטה, או במוסד ללימודים גבוהים, אלא על פי איך שהאנשים קולטים אותו בתוכם, יודעים אותו או לא, לומדים אותו או לא. עד כמה האדם מתוך עצמו תופס אותו מ"האוויר" כביכול, מתוך הרצון לקבל שגדל ודורש אותו, ויכול בעצמו לחבר את כל הידיעות שלו ולתת לאדם תמונה יותר ברורה.

ומה שטוב בפסיכולוגיה, שהיא עוסקת רק במה שנרכש מתוך ניסיון. אמנם גם בה יש תיאוריות, אבל הן שייכות לשאלה "למה?", לחלק הפילוסופי שלה, למה שאינו ידוע עדיין. בדומה להשערות במדע הפיזיקה או ברפואה, שעדיין לא מבינים, אלא חושבים שכך. חלק שלא מסתמכים עליו בפועל. והעבודה בפסיכולוגיה היא בחלק המעשי, שמסוגל להבין את תפיסת האדם, את המוגבלות שלו, את היכולת שלו. לכן הפסיכולוגיה פועלת בניגוד לפילוסופיה. בניגוד לפילוסופיה, היא חושפת עד כמה האדם מוגבל, עד כמה אסור לנו להסתמך על התיאוריות המופשטות שאנו מייצרים.

אבל השיטה הפסיכולוגית נובעת ומתפתחת רק מתוך חקירות של הרצון לקבל ולא מתוך הרצון להשפיע, כלומר לא מההשוואה בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. לפסיכולוגים אין כלים של השפעה, אלא הם חוקרים רק את הרצון לקבל של האדם, את כל התופעות שבו. החלק הטיפולי - רפואי שלה חוקר באיזו צורה ניתן לעזור לאדם להרגיש יותר טוב במצבו, אבל החלק המחקרי, עוסק בחוקי הרצון לקבל. היינו, איך האדם בנוי כיצור גשמי, מהי תפיסתו, איך תפיסתו מתהווה, באיזה חלק של המוח היא מתלבשת. והחקירות האלה אינן נמצאות בקשר עם הרוחניות.

לחוקרי הפסיכולוגיה אין כלים להשתייך לרוחניות. אלא כל החקירות הן בתוך הרצון לקבל. ולכן מטרתן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה היא רק לעזור לאדם להרגיש את חייו ביתר נוחות. חוץ מאותן החקירות, שבהן רוצים לדעת איך האדם חושב, איך הוא קולט את המציאות. אבל ההבדל ביניהן הוא, שהפסיכולוגיה מסתמכת על חקירות ממשיות והפילוסופיה לעולם לא.

היום גם הפילוסופים עצמם מבינים, שהפילוסופיה הגיעה לסוף דרכה. ונותר להם רק להבין, שיש אפשרות להשיג את העולם הנסתר בצורה ממשית, ולחקור אותו. החקירות שלהם יהפכו לחקירות מדעיות[7]. והפילוסופיה בצורתה הנוכחית תסתיים, ותקבל את צורתה של חוכמת הקבלה.

לכן מאז ומתמיד היתה מעין התנגדות והתנגשות בין חוכמת הקבלה לפילוסופיה. בעיני המקובלים לא היה דבר בזוי יותר מפלפולים של אנשים, שלא יודעים ולא מרגישים על מה הם מדברים, אלא מתפלפלים לפי פרי דמיונם, ומחשיבים זאת למסקנות מדעיות. ועוד יותר גרוע, שבדמיונות ובתיאוריות המופרכות שלהם, הם מכשילים את האנושות כולה, מתוך דמיון שהפילוסופיה מגיעה למשהו שיש לו הצדקה, ושבאמת קורה בחיים. וכתוצאה ממימוש התיאוריות האלה, האנושות טועה ומקבלת מכות.

אבל היום כל זה נגמר. וכולם מבינים שלאנושות אין לא תיאוריה ולא דרך, ושלאף מדינה או חברה אין תפיסה איך עליה להתקדם, על ידי מה, על ידי איזה כוחות ולאיזו מטרה. וזה סימן ברור, שהפילוסופיה או כל החשיבה של האדם על החיים, על סיבת החיים ומטרתם, על החוקים שפועלים בחיים, נכשלו.

בעשרות השנים האחרונות חווים המדענים אי - ודאות והתייאשות כללית. הם יודעים, שהם לא נמצאים במבוי סתום, שעוד מעט יפתח ויתגלה מה יש הלאה, כפי שקרה בהיסטוריה במשברים קודמים שהיו בתפיסת העולם ובמדעים. אלא עכשיו מדובר בסופה של תפיסה מהותית. הם מגלים שכדי להמשיך ולחקור את המציאות, האדם צריך להחליף את עצמו, ואז המציאות תתגלה לו בצורה אחרת.

בצורה הנוכחית שבה אנו תופסים את המציאות ונמצאים במציאות, כבר גילינו את כל מה שניתן לגלות. ביחס על מנת לקבל כלפי המציאות כבר גילינו הכול. אולי בכל מדע ומדע נשארו נתונים, שעדיין אפשר להמשיך לשכלל אותם מבחינה טכנית, אבל לא יותר מכך. אלא אם באמת רוצים לחקור את המציאות, חייבים לשנות את התפיסה. האדם צריך לשנות את עצמו.

ואיך לשנות? לשנות את תפיסת המציאות מיחס של על מנת לקבל ליחס של על מנת להשפיע. אין יותר. זה כלי הקליטה היחיד שלנו. גם הנתונים האחרונים של המדע מגלים את העובדה, שאם האדם ישתנה, תשתנה בו תפיסת העולם. זאת אומרת, העולם שהוא תופס יקבל תמונה אחרת לגמרי, צורה אחרת.

ומאז ומתמיד מקובלים אמרו, שקודם צריך ללמוד את כל חוכמות העולם, ולאחר מכן להגיע לקבלה. ואם תוקדם הפצת חוכמת הקבלה למדענים, אז יגיע המצב שחוכמת הקבלה וכל חוכמות העולם יתחברו יחד. המגע ביניהם יגרום למדע להתחיל להתפתח, מהשגת המציאות בדרגות דומם צומח וחי להשגתה בדרגת המדבר. אנשים יגיעו להבנה, שבלי השינוי הפנימי של כל אחד ואחד אי אפשר להגיע לא להכרת החיים ולא לחיים האמיתיים.

המדענים שחיים בתוך המדע, ונמצאים בו בצורה יוצרת, שהמחקר הוא החיים שלהם, ודאי שהם מוכנים לקלוט גישה חדשה וחומר חדש, למרות שקשה להם. אבל אלה החיים שלהם והם מוכנים. וישנם אלה שמפחדים, ואלה שלא רוצים. בכל מדע מתקדם ישנם אנשים, שעוסקים במדע עצמו, ואלה שהם כעובדים, כפועלים.

ביחס כלפי הקבלה נתקלים אצל המדענים בשלוש גישות. הגישה הטובה ביותר, שמדען לוקח את הקבלה ומתחיל ללמוד אותה, ואפילו מוכן להיכנס למסגרת לימודית ולהיות בה התלמיד הקטן ביותר. כך המדען צריך להיות. להרגיש את עצמו כלפי העולם כילד קטן, הרוצה לחקור וללמוד ולהתקדם, ולכן הוא יהיה גדול.

וישנם מדענים, שרוצים לתפוס את הקבלה כדי לעשות עליה רווחים מהירים. לכתוב עליה "בערך", שיהיה להם משהו חדש, מבלי לשנות את עצמם ומבלי לקלוט את שיטת הקבלה. וישנם אלה שכלל לא רוצים שהקבלה תהיה קיימת, כי היא מוחקת את כל המעמד שלהם, וגורמת להם להרגיש, שהם לא יודעים כלום, ושכל החיים עסקו בכלום. כואב להם והם רוצים למחוק את הכאב הזה, ולכן הם מבטלים אותה כאילו אינה קיימת.

בקרב כל המדענים, גדולים כקטנים, רווחות כל הגישות. אבל הקבלה חייבת להתפרסם ביניהם, ובמשך הזמן היא תפעל בצורות שונות. אין ברירה אלא להגיש אותה תחילה לעולם המדע ואולי בעקבותיו היא תתפשט לעולם הרחב. אבל המדענים הם הראשונים שצריכים להרגיש, שחוכמת הקבלה היא שיטה של חקירת המציאות שבה אנו חיים, שזו החקירה שבה עוסקים כל המדעים.

האדם ניצב לפני משהו שהוא אינו יודע מהו והוא חוקר. הוא חוקר מה הם החיים שלו, מהו הטעם בחייו, כפי שכותב בעל הסולם[8]. והשאלות: מה הם החיים, בשביל מה אני חי, מהי המטרה, על ידי מה אני יכול לשנות את עצמי, הן שהביאו להתפתחות המדע, להתפתחות החוכמות. אחרת, לשם מה האדם חוקר? החקירה שלו היא בשביל להטיב את חייו, אבל בתוכה בכל זאת גלומה השאלה מהי מהות החיים. ולכן קודם כל צריך להגיש את חוכמת הקבלה למדענים, ולהסביר להם בצורה פשוטה, שהקבלה היא חוכמה איך לחקור את המציאות כולה, לאורכה ולעומקה.

למדענים אי אפשר להוכיח, שתפיסת העולם הנוכחית של האדם היא אגואיסטית, ולכן היא מוגבלת בתוך התכונות שלו, בתוך הכלים שלו. ואין אפשרות להוכיח להם שאם ישנו את הכוונה שלהם, הם יראו את עצמם ואת העולם בצורה אחרת. אבל מתוך החקירות שלהם בחומר מצטברות הוכחות מדעיות שמביאות אותם למסקנה, שהגֵן הוא אגואיסטי ויש לו צורה פנימית שהיא אלטרואיסטית. שהיקום הוא מחשבה אחת, שפועלת כדי להביא אותנו ואת היקום כולו למטרה אחת, ושחוקי החומר הם חוקים אלטרואיסטים, הפוכים מהחוקים שלנו. המדענים עצמם מגיעים מתוך החקירות למסקנה, שהתפיסה של האדם חייבת להתהפך מאגואיסטית לאלטרואיסטית.

אפשר להסביר את הגילויים האלה בצורה לוגית, רציונאלית. אבל ההתפתחות של האדם עצמה פועלת בצורה כזאת, שהאור מגלה את הכלים. וככל שהוא מגלה את החושך שבכלי, כלומר, את חוסר האונים, את חוסר הכיוון, ואת חוסר המטרה, אז הוא מגלה שהכלי הנוכחי לא יכול להביא לאדם שום מילוי. ובכך מגלה לאדם מהו הכלי הנוכחי, מה טיבו, מה תכונתו העיקרית. שצורתו העיקרית היא אגואיסטית: כל אחד הוא לעצמו, כל חברה היא לעצמה, העולם הוא כולו לעצמו, הכול קשורים זה בזה, אבל כל אחד שונא ואויב לשני.

ואז מתגלה התכונה האגואיסטית כסיבה לכל הרע. והיא מביאה את האנושות לחשוב שחייבים להיפטר מהתכונה הזאת, אחרת לא נוכל להינצל מהמצב. ההבנה הזאת מתחילה לאט לאט להתברר, ולהתגלות ולהיות מוסכמת על כולם. מפסיקים עם כל הסיפורים והעמדות הפנים הקודמות, שכולנו יפי נפש ומשפיעים. זה לא מדבר יותר אל האנשים, וכבר אי אפשר לבלבל אותם, הטבע האגואיסטי כבר מתגלה.

לאחר שהאדם מכיר את החומר שלו, ומתוך ההכרה הכואבת הזאת רוצה לצאת ממנו, אז כנגד הרצון לצאת ממנו מפני שכואב, מתחילים לקבל הארה הפוכה - שכנראה אם לא היינו כאלה, אז היינו חופשיים ממכות, חופשיים מצרות ומדאגות. כלומר, בצורה תת הכרתית, בלי דעת ובלי הבנה מה עושים, מעוררים את האורות המקיפים.

כשרוצים על ידי הלימוד ועל ידי הכוונות לצאת מהטבע האגואיסטי כדי להשפיע, אז מגבירים את הארת המקיפים, ובכך מזרזים את הזמנים. אבל גם רצון שאינו מכוון כמו בלימוד, אלא רצון להיפטר מהרצון לקבל, כי הוא השונא, כי הוא הסיבה להרגשה הרעה, כי האדם מפחד שהאגואיזם שבאחרים יתגלה בהם כמזיק לו, גם יחס כזה לרצון לקבל, לאגו של האדם, מעורר אור מקיף. אבל זהו אור מקיף הפוך, שכנגדו מרגישים הכרת הרע, שכלפיה מרגישים, שאם היה לנו טבע אחר, היינו חיים אחרת. תמיד פועל עלינו אור. אבל כאשר מחפשים פתרון למשהו, או תשובה לשאלהאיך משהו עובד, איך הוא קורה, שוכחים שמדובר על אור מקיף. ולכן לא מצליחים להבין מה השתנה במצב ועל ידי מה הוא השתנה.

________________________

[7] כיום הנוירופילוסופיה מנסה לחקור שאלות פילוסופיות באמצעות עובדות נוירוביולוגיות, שיטות מדידה חדשות ושיטות      מחקר ביולוגיות.

[8] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב.

[8.03] מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

ביאור 3 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

מהותו של כוח ההשגחה העליון - הבורא

בשונה מהפילוסופיה, הקבלה אינה עוסקת במהות הכוח העליון, ב"עצמותו", ואף לא במה שנעדר ממנו. היות שערכה של הגדרת השלילה (מה שאין בו) אינו פחות מהגדרת הקיום (מה שיש בו) כי גם היא נחשבת לעדות והכרה במידת מה. כי כל מהות שרואים ממרחק מזהים גם את מה שאינו קיים בה, ודבר הנמצא רחוק מן העין, אי אפשר לזהותו, וגם לא את מה שנעדר ממנו.

לכן חוכמת הקבלה מעצם הגדרתה כמדע המבוסס על ניסוי, אינה מדברת על מה שנמצא מחוץ לטווח תפיסתה והשגתה, על המהות. ולכן, יש בחוכמת הקבלה עיקרון בסיסי: "כל מה שלא נשיג, לא נוכל להגדירו בשם ובמילה". כי השֵם מורה על תחילתה של השגה כלשהי.

אולם האור העליון, שהאדם משיג בתוך הכלי, הנשמה, היינו הרגשת כוח ההשגחה העליון ופעולותיו - כל כולה נערכת במדע הקבלה לפרטי פרטים, ולפי דקויות הניתוח והניסוי, לא פחות מאשר כל השגה מוחשית.

חוכמת הקבלה חוקרת את התלבשות הכוח העליון בתוך הכלי, ואת כל מה שמתרחש עם הכלי הזה, שבכללותו נקרא נברא. כדי שתישאר חוכמה מדויקת שאפשר להתבסס עליה, העיקר הוא להגדיר עד כמה ניתן לחקור בה חקירות אמיתיות שאפשר להסתמך עליהן בוודאות, ועל סמך החקירות האלה להתקדם ולהוציא מהן עצות וחוקים, לפעולות ולמעשים שיקדמו אותנו כלפי המטרה הנכונה של קיומנו.

האדם לא מקבל ספר עצות מלמעלה. הוא לא נולד עם תוכנה פנימית ברורה בדומה למכונה או לבובה, הוא גם לא יכול לקבל מחוץ לו שום הנחיות ברורות, לא חשוב כמה יטרחו ללמד אותו. אלא על ידי העצות שנותנים לו המקובלים, כל אדם שרוצה להתקדם בחייו למטרת הבריאה, חייב בעצמו לגלות על עצמו את העולם העליון, את החוקים שלו, את הפעולות שפועלות עליו, ואיך הוא צריך להפעיל את עצמו בהתאם להם.

כלומר, כל אחד ואחד מהנבראים חייב להיות מדען חוקר והמבצע את מה שהוא חייב לבצע בכל התהליך, מלידתו ועד שיגיע להשוואת הצורה לבורא. אף אחד לא יכול לעשות במקומו שום פעולה. וגם אם יש לו סביבה תומכת של רב, ספרים וסופרים, זו עדיין רק תמיכה. האדם עצמו הוא שנותן יגיעה, הוא שמגלה את החוקים, את התנאים ואת המטרה. הוא חייב לטכס עצה ולמצוא כוחות כדי לממש אותה, וכדי להגיע למטרה.

ועבור מי שאין לו עדיין השגה רוחנית, הקבלה אינה מדע. הוא לא יודע שהקבלה היא מדע. הוא יכול להאמין למה שאומרים לו, או להתייחס לכך כהשערה, אבל לא יותר. הוא לא מרגיש את העולם שהקבלה חוקרת. אין לו כלים לראות שהחקירות שלה הן חקירות מדעיות. אין לו גם הבנה במה הוא חוקר את העולם הזה.

עד שהאדם לא משיג כלים אחרים, כלומר, אפשרות לחקור עם כוונה על מנת להשפיע, הוא לא יודע מה הן חקירות בחומר על מנת לקבל. הוא לא יודע מה ההפרש בין זה לזה, וגם לא יודע מהו כל אחד מהם, כי אי אפשר ללמוד על האחד מהם, אלא רק בהשוואה למשנהו.

כמו בכל דבר, כוונה אפשר לחקור רק בהתאם לדבר שהפוך ממנה. חקירות מתבססות תמיד על מדידה של דבר אחד כלפי דבר שני. ואת הדבר עצמו, לא תופסים. בדומה לחושך. אם יש מעט אור, ששובר את החושך, משהו כנגדו, אז האדם תופס ומודד, ויכול לתת לו ערכים ולקבוע לו צורות. אבל רק אם יש הפרש, הבדל.

העיקרון הזה נובע מהשורש הראשון בין אור וכלי. אם יש הבדל, מרגישים. אם אין הבדל, לא מרגישים את הדבר. אפילו משהו עצום, כמו הכוח העליון, כמו הבורא, שנמצא לפנינו, בתוכנו, סביבנו, ואף אחד לא מרגיש. אין לנו עם מה, כנגד מה, להרגיש אותו.

לכן כל מה שהאדם מרגיש, כל החושים שלו, עובדים בשיטה של התנגדות. משהו רוצה ללחוץ עליו, והאדם דוחה אותו בחזרה כדי לאזן את הלחץ. ואז הוא מודד את הכוח שלו, כמה כוח עליו להשקיע כדי לאזן את הלחץ הזה. ובכוח הזה ובאופי הכוח, שהוא מפעיל כדי לאזן את הלחץ, מצטיירת באדם תמונה על משהו שנמצא מחוץ לו.

אם מגיע אל האדם צליל מבחוץ שהוא לא מכיר, האוזן שלו מגיבה לתדרים מיוחדים של הצליל. היא תופסת חלק מהצליל בתדר מסוים ולא בתדר אחר, ושוב תופסת חלק ממנו רק בתדר כלשהו ולא אחר. וכך האדם מאזן את התגובה שלו על מה שבא מבחוץ, רק באותם התדרים שהוא מרגיש. והתדרים שהוא מייצר, הכוח שהוא מייצר, כדי לאזן את הצליל הזה, מצטיירים בו כמשהו שנמצא מחוץ לו. כלומר, את מה שהאדם מייצר, הוא חושב שנמצא מחוץ לו.

ומה באמת נמצא מחוץ לו, מהו כל מגוון הלחצים והצלילים, הוא לא יודע, כי הוא לא נקלט בו. לכן תמונת העולם שמצטיירת באדם מתוך כל תמונת המציאות, מיוצרת על ידי חמשת החושים שלו. חמישה חושים שאינם חמישה חושים חושיים, שמרגישים משהו מבחוץ, אלא הם בעצמם מייצרים לאדם את התמונה כאילו היא מחוץ לו.

את החושים האלה אפשר לשנות מבפנים, ובכך לשנות את התמונה שרואים, לתמונה לגמרי אחרת. על ידי ויסות פנימי, על ידי תגובה בתדרים אחרים, בכוח אחר, ברגישות אחרת, האדם יכול לשנות את העולם שמולו, לתמונה שונה לגמרי. אפילו באותם חושים, בעל מנת לקבל, בתוכנה שכולה רק איך ליהנות, מאיך שהחושים מייצרים את התמונה. אבל אם הוא מפענח את התמונה שמייצרים חושיו, לא על מנת לקבל לעצמו, אלא כתמונה כדי להשפיע למישהו שנמצא מחוץ לחושים שלו, היינו מצדם השני, אז הוא תופס תמונה ביחס אליו.

היום, מה שנמצא מהצד השני של חושיו, אינו מובן לאדם ואינו מורגש בו, הוא מרגיש רק מה שחושיו מייצרים. אבל כשהוא מתחיל לפעול כלפי מי שנמצא מבחוץ, כלפי מי שיצר בו את החושים ופועל עליהם מבחוץ, ורוצה להתקשר אליו, לשורש החושים והמחשבה והפעולה שעוברת עליו, והוא מתחיל להתייחס אליו, אז הוא תופס את התמונה בצורה שונה לגמרי. לא כפי שחושיו מציירים לאדם את הדברים שבאים מבחוץ, אלא איך שהחושים שלו מציירים אותם ביחס אליו, לאותו מישהו חיצוני.

התוספת הזאת של "ביחס אליו", היא המקנה לאדם תמונה אחרת לגמרי. הוא ממשיך לפעול מתוך עצמו ולהרגיש את תגובת עצמו. אבל בחושים שלו ובתגובה שלו, הוא מגלה את היחס של המישהו הזה, את הכוונה שלו כלפיו. כלומר, האדם חוזר כביכול לאחור, אל מי שיצר אותו, ומזדהה איתו מהנקודה של היוצר. האדם מתחיל לראות את עצמו - את התגובה שלו על המציאות, ואת הקביעה שלו את המציאות. הוא מתחיל להסתכל מנקודת מבט של הזדהות עם השורש הנקראת "דבקות בשורש". אבל גם התפיסה הזאת היא תפיסה פנימית על ידי החושים, במה שהם מתפעלים.

לכן מי שלא הגיע לרוחניות, הקבלה בשבילו היא פילוסופיה. אמנם לא פילוסופיה במלוא מובן המילה, כי היחס שלו אליה הוא בכל זאת לפי פסוקים והגדרות שמלמדים אותו. אבל אם אין עדיין ממשיות בכל מה שמדברים, ולא נמצאים באיזו אחיזה ברוחניות, אז הקבלה היא פילוסופיה.

ולכן כל מי שנמצא בחקירות, אפילו של העולם הזה, הוא לא מבין איך הוא חוקר, באיזו צורה הוא חוקר, מה ההגבלות שלו, במה להאמין ובמה לא. לאדם אין שום תפיסה עדיין, מה הם הכלים שחוקרים בהם, שהכלי הוא רצון לקבל. ויחד עם גילוי חוכמת הקבלה, יתגלה שכל המדע שלנו הוא רופף מאוד. והאפשרות האמיתית לחקור את החומר, תתגלה יחד עם האפשרות לחקור את הרוח.

אדם שתופס את המדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש לו אחיזה מסוימת בכל מה שנמצא ברוחניות. כי כל מדרגה, ולוּ הקטנה ביותר, כוללת בתוכה את כל המרכיבים של המדרגה הגדולה ביותר. ההבדל הוא רק ברזולוציה - במספר החלקים, בעומקם ובקשר שאפשר לגלות ביניהם. אבל בכל מדרגה ישנן עשר ספירות וכל מה שבהן. ומי שלא גילה את המדרגה הקטנה הזאת, הוא קורא וחושב פלפולים בלבד. אבל גם בפלפולים האלה טמון היחס שלו להגיע לחקירה נכונה, ולהיטמע בחומר הזה, להתחבר אליו. ולכן הפלפולים מועילים לו, כי הם מעוררים אור מקיף.

כאן טמון ההבדל בין המקובלים לפילוסופים. פילוסוף לא צריך להשתנות. לא חשוב לו אם הוא מדבר על דברים, שנמצאים או לא נמצאים במציאות. יכולים להתכנס כמה פילוסופים ולדבר כל אחד על משהו הפוך לגמרי מהשני, ואין הדבר נחשב להם לסתירה. אלא כל אחד כפי יכולת הדיבור שלו, מקבל את האפשרות לדבר על כל נושא שעולה על רוחו.

מה שאין כן המקובלים, הם חייבים להביא בדיבורם השגות ממשיות מתוך פעולת האור העליון על החומר שלהם. ואת ההשגות האלה הם חייבים לרשום בצורה מדויקת, ולהראות לכולם איך אפשר להשיג את המצבים האלה, איך לחזור עליהם ולהשתמש בהם.

ולכן בחקירותיהם המקובלים דואגים בעיקר להראות לאדם היכן בטוח לחקור ולהתקדם בצורה אמיתית, ברורה ונכונה, והיכן הגבול שאחריו כבר לא בטוח ולא כדאי להיכנס ולחקור. כי אין לאדם על מה להסתמך, והוא עלול להתבלבל ולהשלות את עצמו בכיוונים לא נכונים.

לא שקיימים כיוונים כאלה, אלא שהאדם יתבלבל ויקבל צורה דמיונית כצורה אמיתית, ועד שיתגלה לו שהיא אינה נכונה והוא יחזור לדרך הנכונה שבה ימשיך בצורה ישירה, תיגרם לו אריכות הדרך. לכן דאגתם הראשונה של המקובלים, בעצה שהם נותנים לנו, היא לשמור שהאדם לא יטעה, ובכך לקצר לו את הדרך.

ובראשית דבריו בפרק "הגדרת הרוחניות" במאמר הזה אומר בעל הסולם, שהחוליה הרגישה בכל התהליך, היא הקשר בין הרוחניות לגשמיות. מהכוח העליון נובע כל מה שנמצא במציאות. ומהו כל מה שנמצא במציאות? מה שמורגש על ידי האדם בתוכו. אבל אין זה אומר, שאם הכול נובע מהכוח העליון, משמע שהכוח העליון פועל בצורה נמרצת לעֵבר כל המצבים האלה של חומר הבריאה, של הרצון. אלא האור מתלבש ברצון ופועל בו בצורה גלויה, רק לפי השתוות הרצון אליו. כך הנשמה מגלה את עצמה ואת עולמה, ולגילויים שלה היא קוראת: ספירות, פרצופים, עולמות רוחניים.

וכאשר האור פועל בתוך החומר ללא השתוות הצורה של החומר אליו, לא מגלים את פעולות האור, וגם לא איך החומר מופעל על ידי האור. אלא מגלים רק את התוצאות המשניות, שנקראות גשמיוּת, המדעים של העולם הגשמי. והקשר בין שורשים רוחניים לענפים גשמיים אינו מורגש בנו, שנמצאים במדרגה התחתונה. רק אלה שנמצאים במדרגה העליונה רואים איך השורשים והענפים מתלבשים אחד בשני.

וההתלבשות הזאת היא לא התלבשות ישירה כמו זו שבין מדרגות רוחניות. ולא כפי שהפילוסופים חושבים, שהנשמה מתלבשת בגוף, שהרוחניות מתלבשת בגשמיות, פועלת מתוך הגשמיות. תפיסה זו של הפילוסופים היא המקור לכל הבעיות שלנו בעולם הזה, היא גורמת לאנשים לחשוב שיש קדושה בחפצים, שיש כוחות מיוחדים לחוטים אדומים, למים קדושים, ללחם קדוש, לפסלי בובות. אבל הרוחניות אינה מתלבשת בגשמיות. באף עצם דומם, צומח או חי, לא יכולה להיות קדושה.

הטעות הזאת נובעת דווקא מהמחשבה, שלרוחניות יש קשר עם גשמיות. אבל אין לה שום קשר. ולכן עד שאדם לא משיג רוחניות, אין לו שום מגע עם הקדושה, עם הכוח הרוחני, עם הופעת הבורא. ולכן כל הדתות, כל האמונות, גם האמונות הטפלות, שבמסגרתן האדם מתעסק עם חפצים שלהם הוא כביכול משייך קדושה, הם פסולים לגמרי על פי חוכמת הקבלה.

אין שום כוח רוחני, שמלובש בחומר גשמי. אלא אם כן מדובר בכוח פסיכולוגי, שעוזר לאדם להתקדם, להחזיק את עצמו, לנצל את הבעיות לתועלתו. כוח שכבר שייך להתגברותו הפנימית, מתוך אמונה שבכוחות עצמו הוא בונה משהו חשוב לו. אבל לא שהוא משנה את המציאות, ולא שרוחניות שהיא כולה על מנת להשפיע, יכולה להתלבש בגשמיות, שהיא כולה על מנת לקבל.

לכן, ההגדרה המדויקת של הרוחניות היא תכונת ההשפעה, שמשיגים אותה רק על ידי השתוות הצורה. ואת מה שלא נשיג על ידי השיטה הזאת של השתוות הצורה, לא נגדיר בשום שֵם ומילה. האיסור לדבר על רוחניות כצורה קיימת, הוא החוק הראשון שהמקובלים דואגים לקיימו.

במשך כל הדורות המקובלים הסתירו את חוכמת הקבלה מתוך חשש, שיעשו ממנה פילוסופיה. כי אנשים התחילו ללמוד קבלה, לא בשביל לגלות את העולם הרוחני על ידי השתוות הצורה, לא בשביל להגיע למטרת הבריאה, אלא כדי להתפלפל פילוסופית במושגי הקבלה. משפת הקבלה ומכל מה שקשור בה, התחילו להרכיב ספרים של פלפולים כוזבים, שאין בהם שום אמת ממשית. ומהתופעה הזאת המקובלים חששו יותר מכל, ולכן הם הסתירו את חוכמת הקבלה.

וכמו שכותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", כעת, כאשר האנושות כבר לא מייחסת לספרי מיסטיקה ורוחניות שום ערך, והם כבר אינם נחשבים כמשהו אמיתי, אז מותר לגלות את חוכמת הקבלה. כי אפילו אם ינסו לעשות ממנה פלפולים פילוסופיים, הם כבר לא יפעלו על האנשים, כי אין לאן להמשיך הלאה מהם. אלא במהרה בימינו תתגלה הגישה, שמיועדת לשנות את האדם, לשפר בו את תפיסת העולם, שמתוך ההשגה האמיתית בעולמו, האדם יתקדם למטרת הבריאה[9].

ולכל הפלפולים לא תהיה אחיזה ולא כוח, כי האנשים לא ירצו בהם. הם רק ירצו להינצל מהמצב הקשה שישרור בעולם, ולא ירצו לחפש פילוסופיות להתפלפל בהן, אלא למצוא הצלה, תרופה, באיזו שיטה ממשית, שתעזור להם להחליף את מצבם, את העולם שבו הם נמצאים. ואז הם יתייחסו לחוכמת הקבלה בצורה הראויה לה - כשיטה, כאמצעי לשנות את האדם.

ולכן בזמננו אין מה לחשוש, שיקבלו את הקבלה כפילוסופיה. כי היום אין לאנשים רצון או חשק להתפלפל. העולם שלנו נמצא כבר במצב שהפלפול אינו מספק את האדם. כבר לא מדובר באותם זמנים של עביות קטנה, שבה יכלו לבנות כל מיני תיאוריות סתמיות ולהתגאות בהן. היום אף אחד לא שם לב לשני, אין גדולים וקטנים, הכול נגמר, הכול נמכר. ומתגלה כל הזוועה שגורמות החקירות הפילוסופיות, וכל הנבזות של האנשים עצמם, שמדברים גבוהה, אך בתכונות עצמם הם אפילו לא מתקרבים למה שהם אומרים.

היום הכול כבר התגלה ולא מושך אף אחד, אלא כולם מחפשים תרופה. לכן רק מי שידרוש תרופה מיידית, ייגש בסופו של דבר לחוכמת הקבלה. כך שאין שום חשש, ששוב יתחילו לבנות פסלי בובות קדושים, שכבר הגיעו לקיצן. לאנשים אין יותר אותה אמונה שבחפצים גשמיים תתגלה רוחניות. האמונות שהיה קל למכור להם בעביות הקטנה, שהתגלתה בדורות הקדומים, בזמננו אינן פועלות יותר.

הפריחה וההתעניינות הבוערת שעדיין קיימת באמונות האלה, הן רק כדי להבהיר יותר ויותר, שהן חסרות פנימיות וחסרות משמעות. לגלות את אפסותן, וכך הן ייעלמו מן העולם. האנשים מגלים מתוך הרצון לקבל שלהם, שגדל היום לעביות בבחינה ד', שהם לא יכולים להאמין יותר, שבכל החפצים האלה יש כוחות של קדושה, שיכולים לעזור להם. האנושות כבר מנוסה ויודעת, שבשום חפץ גשמי אין כוח רוחני.

________________________

[9] ראה הביאור על "עת לעשות" בעמ' 81.

[8.04] למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

ביאור 4 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

למה בעם היהודי היה צורך בקדושה של חפצים?

מאז חורבן בית המקדש, העם איבד את הקשר עם הקדושה, הוא הפסיק להרגיש רוחניות, ובמקומה אנשים התחילו לפתח יחס מסוים לגשמיות. והמקובלים, אותם חכמים שהנהיגו את העם במשך כל הדורות האלה, קבעו חוקים שקושרים את האדם לקדושה על ידי הרגלים.

גם המנהיגים האחרונים של החסידות, שפעלה לפני כמאתיים שנה, הנהיגו בעם ובקרב אנשיהם מנהגים חדשים, מפני שעל ידם האדם בכל זאת מתקשר למשהו. המקובלים עצמם החדירו בעם את היחס לחפצים קדושים, כדי להחזיק את העם בדרגה שהיתה לו, שלא יפול לדרגה בהמית. אמנם אדם לא מפותח יכול לטעות ולחשוב שבתוך החפצים יש קדושה, אבל ככל שהוא הולך ומתפתח, הוא מבין שאין בהם שום קדושה.

כך האדם בנוי, מה שלא יעשה. אדם שאין לו אחיזה ברוחניות, מייחס אלוקות וכוחות מיוחדים לעצמים גשמיים. מלמדים אותו שכך ייטב לו, כדי לספק דרישה פסיכולוגית של האדם, שמרגיש יותר בטוח בחייו, אם יש לו חפץ כלשהו שהוא מאמין שעוזר לו. עניין זה נובע מהרצון הטבעי של האדם להיות תלוי בכוח העליון. ואם אין בעולמו כוח כזה, הוא מוכן לראות אותו אפילו בצורה שקרית, למרות שיודע שאין הוא נראה כך. אבל הידיעה הזאת אינה פועלת על ההרגשה.

גם אנשים גדולים, ברגע שהם נעשים חולים או נכנסים לצרות, הם מתחילים להאמין בסגולות, בחפצים, בפסלי בובות. אדם שרע לו מוכן לקנות חוט אדום, ולהאמין שהוא עוזר לו. והאמונה הזאת עוזרת לו, היא כוח פסיכולוגי גדול. גם ברפואה, אמונה בתרופה מוסיפה לאדם כוחות חיים, ולהפך, חוסר אמונה יכול להביא למות האדם. האדם הוא לא מכונה, אלא יש לו כוחות שהוא יכול לעורר, וכך להחיות את עצמו.

לכן צריך להבדיל בין כוח פסיכולוגי לבין רוחניות אמיתית. הדברים האלה ממילא מתגלים לאחרונה, והאנשים מפסיקים להאמין בחפצים קדושים, מפסיקים להאמין שבחומר יש רוח. הרצון לקבל שלהם גדל לדרגה ד', והם לא יכולים לקבל יותר שבדומם, בצומח ובחי, יש רוח, יש כוח עליון. מי שממשיך להתפתח, מוותר על החפצים האלה מתוך הבנה שאין בהם שום קדושה ולא יכולת לעזור. אלא העזרה יכולה להגיע רק מהכוח העליון, שבא אל האדם ומשנה אותו, נותן לו כוחות פנימיים להתגברות.

מה הכוח העליון עושה בשביל האדם? נותן לו כוח התגברות. הבורא לא מציל את האדם מהפעולות שהבורא עצמו פועל עליו כרע. הוא לא נותן לו תרופה, או כוח, כדי להציל אותו ממה שפועל בו כרע. אלא הוא נותן לאדם כוחות, כדי שהוא בעצמו יגלה את הרע ויצא ממנו.

לכן המקובלים לא חששו להביא לאדם דרך לאחוז בעצמים קדושים, כדי שהחיים שלו יהיו מסודרים על פי הקדושה, כהעתקה מהקדושה, משום שאדם שמתפתח, מתחיל להתייחס לרוחניות ולגשמיות ביחס הנכון. הוא יודע מה יכול לעזור לו, היכן טמון הכוח העליון ועל ידי מה הוא יכול להזמין על עצמו אור מקיף, שייתן לו כוח ושינוי פנימי. ואל אותן פעולות שעשה קודם וממשיך לעשות גם כעת, הוא מתייחס רק כאמצעי לקביעת סדר ומסגרת לחיים, שעוזרים לאדם בשעה שהוא נופל למדרגה של דומם, ומסייעים לו להחזיק באותה מדרגה ולא לברוח רחוק מדי.

והמקובלים עצמם עשו כך. למה הם בנו חסידות? כדי להחזיק את האדם, לתת לו יותר עצות, יותר רמזים, במה כל דבר כרוך. ולא מן הסתם הם המציאו את כל הסימנים האלה, שהחזיקו את העם במשך דורות רבים, כמו חוט העשוי משמונה - עשר חוטים או שבעים ושניים חוטים שהיו נוהגים לכרוך על גופם. יש בהם רמזים על רוחניות, שמביאים את האדם שגדל, להתחיל לשאול שאלות. לכן בעל הסולם לא נתן לתלמידיו, שבאו מזרמים שונים בחברה הדתית, לשנות את צורת הלבוש שלהם לטובת לבוש דומה לשלו. אלא הורה להם להישאר באותו לבוש. כי האדם שנופל, נופל לדרגת דומם, אל אותה חברה שהשתייך אליה לפני הדרך הרוחנית.

והמנהגים האלה הם שמחזיקים אותו בזמן הנפילה, ושומרים שלא ייפול יותר מדי. ואם הנפילה היא לא חזקה מדי, אז היא לא עוצרת את האדם מלהגיע להכרת הרע. ואין מצווה "ללכת לשוּק", להתפלפל ולהתבלבל שם בין חסרי הדרך, כדי לראות יותר מהר את הרע. הרע אינו מתגלה מתוך שעושים עבירות. הרע הנכון מתגלה על ידי שמושכים אורות מקיפים. לכן יציאה ל"תרבות רעה" וחזרה ממנה אינה חזרה בתשובה, אלא מספיק שהאדם נופל לשנייה אחת, מרגיש את הנפילה ומתקדם מיד חזרה.

לכן המקובלים החדירו בעם מנהגים בכוונה, כדי להחזיק את האדם ברמה כמה שיותר גבוהה, למרות שהוא בדרגת דומם, ואין בכך שום קדושה. המנהגים מחזיקים אותו שלא ייפול יותר למטה. ואדם שמתחיל לגדול לרוחניות, לא חשוב היכן הוא נמצא, הוא מוותר על כל הסממנים האלה, כי רואה את האפסיות שבהם. אבל כשהוא נופל, נופל אליהם, ולא יותר נמוך. לכן יש עדיפות לחיים במסגרת נכונה וקבועה מבלי לצאת ממנה. לא צריך יותר ממסגרת נכונה, כפי שרב"ש העיד על עצמו, שעבר בחייו כל מה שעובר אדם רגיל על פני האדמה עד שהגיע לקדושה, בלי לצאת מירושלים ומבני ברק. ואפשר לטייל בעולם כולו, ולא להשיג כלום.

האדם צריך לפעול רק כלפי האור, לראות את עצמו לעומת האור. כל הירידות הן רק כלפי האור. ואם הירידה אינה כלפי האור, היא לא נקראת ירידה והיא נמדדת בצורה אחרת, לא כלפי הקדושה. לכן ברגע שחבר נופל, צריך לעצור אותו ולהחזירו חזרה. ולא לחכות שיתייסר עד שיראה כמה הוא רע. זו קליפה. הקליפה אומרת לאדם שטוב לו לסבול, שכך הוא יגלה את הרע. אבל הגישה הזאת, למרות שהיא פועלת ומשפיעה מאוד על האדם, אינה מוסיפה ואינה מזרזת את הדרך.

[8.05] מהי הקדושה שיש בספרי קודש?

ביאור 5 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

מהי הקדושה שיש בספרי קודש?

ספרי קודש נקראים אותם ספרים, שנמצאת בהם סגולה שהאדם מוצא, ודרכה מתקשר לכוח העליון. ואז הכוח העליון עוזר לו להגיע לקדושה, למה שנקרא על מנת להשפיע. אבל בין דפי הספר אין תכונה על מנת להשפיע. אלא מהי הקדושה? קדושה נקראת השפעה, תכונת הבורא.

במשך כל הדורות האנושות טועה לחשוב, שאפשר להלביש כוח בחומר. אבל הספרים האלה נחשבים קדושים, מפני שהם מהווים אמצעי לרכישת הקדושה, ולא משום שבהם עצמם יש קדושה. הספר הוא האמצעי, ולכן הוא נקרא קדוש, ולא משום סיבה אחרת.

רק ספרי תורה נעשים בצורה מיוחדת כסימנים, כהעתקה מרוחניות. לוקחים מהרוחניות סימנים מהו "ספר", ומעבירים אותם לגשמיות. אבל כאשר עושים את הספר בגשמיות, אין בו קדושה.

מהי הקדושה שיש בסימנים? קדושה נקראת כוונה על מנת להשפיע. כוח להשפיע שייך או לבורא או לנברא המתוקן, והוא אינו יכול שלא להיות מלובש על הרצון, מתוך הרצון. לספר אין רצון להיות משפיע. רק השפעה נקראת קדושה. ורק כוח ההשפעה יכול להוות הצלה או תרופה. ולא חוט אדום שפועל על האדם כתופעה פסיכולוגית. שעוזר לאדם, כי הוא מאמין שהחוט מרפא.

הדור שלנו נמצא במצב מיוחד. אין בו יותר מקובלים אמיתיים. אין מי שיעזור לאדם. אין בו אנשים גדולים באמת שנמצאים בעולם האצילות, שיתנו לנו משם את התורה, כפי שהיה בדורות הקודמים. התקופה שלנו היא שלב מעבר. לכן מצד אחד צריך להבין את המוגבלות שלנו, ועד כמה אנו מוגבלים. ומצד שני, מי שלומד רשאי להתפלפל ולעשות פעולות כאילו הוא נמצא בגובה ההשגה, בתנאי שהוא לא בורח מהספרים האמיתיים.

לא חשוב איך מושכים את האדם ללימוד הקבלה, מותר בכל אמצעי. כי אם הוא מגיע ללימוד במקורות אמיתיים, הוא מושך אור מקיף, את המאור המחזיר למוטב ואז יש תקווה שיגיע לאמת.

לכן הלימוד חייב להיות רק מתוך ספרים אמיתיים שכתב בעל הסולם, אסור לנו להתרחק מהם ולסטות מהם צעד אחד הצידה.

[8.06] הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

ביאור 6 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

הרוחניות היא כוח שאינו מלובש בגוף

הרוחניות מוגדרת בקבלה, ככוח בלבד, שאין לו קשר לזמן ולמקום כמו בעולם הזה. כוח שאינו מלובש בגוף. כוח ללא גוף.

[8.07] כלי רוחני נקרא כוח

קליפ - הגבלות המדע

ביאור 7 - על "חוכמת הקבלה והפילוסופיה"

רוחני נקרא כוח

כאשר מדובר על כוח ברוחניות, אין הכוונה לאור הרוחני עצמו, משום שהאור נמצא מחוץ לכלי, מחוץ לחושים, ולכן הוא בלתי מושג. הוא נובע ממהותו של הבורא ולכן הוא שווה לה.

כלומר, את האור הרוחני אין ביכולתנו להבין ולהשיג, כדי להגדירו בשם, מפני שאפילו השם "אור" הוא מושאל ואינו אמיתי. לפיכך, כאשר אומרים כוח ללא גוף, מתכוונים לכלי הרוחני.

יוצא, שהגדרת האורות בקבלה אינה עוסקת במהותם, אלא רק בהתפעלות הכלי, ובתגובותיו מהרשימות שהותיר בתוכו המפגש עם האור.

גם בגשמיות וגם ברוחניות לא מרגישים אלא התפעלות של הרצון לקבל. הבורא ברא רצון לקבל, ובתוך הרצון הזה מתרחשת כל הבריאה: גם ברצון לקבל עם הכוונה על מנת לקבל, שמרגיש את כל התופעות ומנסח את ההרגשות בהתאם למידה שקיבל, וגם ברצון לקבל, שרוכש את הכוונה על מנת להשפיע, שגם הוא מרגיש התפעלות רק ממה שמרגיש, ולא יכול להרגיש מחוץ לעצמו.

כלומר, גם הכלי הגשמי, שלו הכוונה על מנת לקבל, וגם הכלי הרוחני, שלו הכוונה על מנת להשפיע, מרגישים את מה שנמצא בתוכם, היינו, את תגובתם הם. ואף פעם לא מסוגלים להרגיש משהו שנמצא מחוץ להם. וגם אין כלל מושג כזה "להרגיש משהו מבחוץ", כי כלי הכוונה למי שקולט או מתפעל ממה שממלא אותו.

ולכן, לעולם אי אפשר לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי. ועוד יותר מכך, יש הגבלה נוספת בהגדרת הכלי, שלא יודעים מה נמצא בתוך הכלי. אלא לומדים ומודדים רק את התגובות שלנו, על מה שכביכול ממלא אותנו. ואז, בהתאם לכמה שהאדם משתנה, משתנה התגובה שלו. ואילו המילוי הוא מילוי קבוע.

הבורא ברא רק דבר אחד, הוא ברא את הכלי שנמצא במצב שנקרא "להטיב לנבראיו". והכלי הזה מרגיש שהוא עובר שינויים, תופעות, תכונות, התפעלויות, רק מפני שהוא עצמו משתנה כלפי המילוי הקבוע שנמצא בו, כלפי מצבו הקבוע. לפי התכונות שעוברות על הכלי, שבאות ומשתנות בו, נראה לכלי שהכול משתנה סביבו. אלא האמת היא כדברי הכתוב, ש"אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת"[10], כלומר, ממלא את הכלי בצורה קבועה. ומה שעלינו לעשות כדי להגיע למצב הקבוע, האמיתי, הנצחי, הוא להגיע להתאמה לאותו האור, וכך להיות כמוהו במנוחה ובשלמות נצחית.

לכן, בכל מצב שהאדם נמצא, עליו להבין שהכול תלוי בו, כל השינויים, ואין לבקש שיבואו אליו שינויים מבחוץ. סיבה, היינו, עזרה לתיקון, יכולה לבוא מבחוץ, אבל התיקונים עצמם, השינויים עצמם, יכולים להתרחש רק בתוך הכלי, בתוך האדם. ואם האדם תופס את התמונה הזאת, מרגיש את המצב הזה בצורה נכונה, אז כל תפילותיו כבר נכונות, היינו, הן כלפי שיפור עצמו בלבד, וגם יחסו לסביבה הוא נכון. הוא לא דורש מהסביבה להשתנות, אלא שהסביבה תשפיע עליו להשתנות יותר טוב ומהר לקראת המצבים הנכונים. והוא אינו תולה בסביבה ובבורא דבר, מלבד שיתנו לו עזרה להשתנות, לתקן את עצמו.

וכך הכול תלוי בכלי הרוחני עצמו, עד כמה שהוא משתנה. והכלי הזה נקרא כוח, מפני שמדובר רק על מהותו, על תכונתו, ולא על לבושים למיניהם, שהכלים האלה מקבלים כאשר הם נמצאים בעולם הזה, בדרגות למטה ממחסום. וההבדל הוא, שכלי המקבל כוונה על מנת לקבל, כלומר, שדואג לעצמו, הוא מתחיל להרגיש את עצמו. והרגשת עצמו מביאה לו לבושים חדשים, שונים מהלבושים הרוחניים.

ואילו ברוחניות, כל הלבושים של הכלים הם הסתרות שהכלי מלביש על עצמו, כדי לסבול את המגע שלו עם הבורא. וככל שיכול לסבול יותר, כלומר, להיות בהתאמה יותר, הוא מוריד את ההסתרות. אבל הכלי שנמצא בכוונה על מנת לקבל, יש לו לבושים שונים שמסתירים את האור העליון, את הבורא, ונותנים לכלי אותה הרגשת המציאות, שנקראת העולם הזה.

העולם הזה הוא רק העתקה מהחושים של האדם, על אותו מצב נצחי שהוא נמצא בו. אין עולם מחוץ לאדם. אלא הכלי מרגיש תמיד את התפעלותו מן האור שממלא אותו. ואותה התפעלות מיוחדת בכוונה על מנת לקבל, יוצרת בתוך הכלי תמונה של מצבו הפנימי, שנקרא עולמו. מתוך המבנה הפנימי של הכלי נובעת הרגשת המציאות שלו, שהאדם מרגיש עולם גדול מחוץ לו, שבו הוא נמצא ופועל, אבל זוהי אשליה.

כפי שגילו החוקרים לגבי העין של אדם, שהיא הופכת את התמונה שמחוץ לו, ולאחריה המוח הופך אותה חזרה, והאדם רואה את העולם כאילו ישר ולא הפוך. אלא שיש הפכיות נוספת, שלא תופסים אותה עד שמגלים את הכוונה על מנת להשפיע. הפכיות שאינה כמו בגשמיות, שהעין מצלמת למטה מה שנמצא למעלה, ולמעלה את מה שנמצא למטה, והשכל הופך אותו לנכון. אלא כל מה שנראה לנו כנמצא מבחוץ, אינו מבחוץ, אלא נמצא בתוך האדם ככוחות, כהתפעלויות שלו, מתוך התכונות שלו, מאותו האור הנצחי והמצב הנצחי שבו הוא נמצא.

ומשום שאנו לא יכולים לגלות את האשליה הזאת, לכן היא מתגשמת לפנינו כקיימת, כעולם מוצק, גדול וחזק, שממלא את כל החלל סביבנו. אבל התופעה הזאת נובעת רק מתוך הכוונה על מנת לקבל. ובמידה והאדם רוכש כלי, היינו, כוונה על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש שאותה תופעה היא דמיונית בלבד, כדברי הכתוב: "היינו כחולמים"[11]. כלומר, שהעולם הזה הוא עולם הדמיון.

והכלי, גם הגשמי וגם הרוחני, מתפעל רק ממה שנמצא בו, מהתכונות שבהן הוא נמצא. ומצב ההתפעלות הזה הוא תמיד התפעלות מכוחותיו ומתכונותיו.

ובעולם אין סוף, כלי שמתקן את עצמו ללא הגבלה, ומגיע להשתוות התכונות, להשתוות הצורה לאור, מתוך שמשיג את תכונות עצמו, שדומות כבר לתכונות האור, יכול לקבוע מהו האור בצורתו האמיתית, היינו ללא הגבלה. וזו נקראת דבקות מלאה בין בורא ונברא. וגם אז היכולת להרגיש, להשיג, להבין, נשארת לפי אותה מתכונת, שהנברא רק מתוך עצמו מרגיש את המציאות. והמציאות אינה אלא תכונותיו, איך שהוא מרגיש אותן לעומת האור שממלא אותו.

לכן נאמר "כל הפוסל - במומו פוסל"[12]. כלומר, האור שממלא את הכלי נמצא במנוחה מוחלטת, בנרנח"י מלא, והכלי יכול להבדיל בו גוונים, תכונות, אופנים, רק לפי כמה שהכלי מתוקן או מקולקל בהתאם לאור. הכלי לא תופס את האור עצמו, את הבורא עצמו, את "עצמותו", אלא רק את אותו חלק ממנו, שעימו הוא נמצא בהשתוות הצורה. כך תמיד, ואי אפשר לחרוג מהחוק הזה. למרות שהמקובלים רומזים שלאחר גמר התיקון, עולים למציאות אחרת. אבל כרגע אין מה לדבר עליה, כי לא ידוע לנו מה קורה באותה מציאות, ואין לנו יכולת לתאר לעצמנו יותר ממציאותנו.

 ____________________________

[10] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור פנימי, דף ט אות ב.

[11] תהלים קכו, א: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

[12] קידושין דף ע ע"א.