ביאור 7 - על "חוכמת הקבלה בהשוואה למדעים אחרים"
שפת המדע
לכל מדע יש שפה משלו. החוקרים שעמדו בראשית המדע,
הם אלה שהגדירו את שטח המחקר שלו, והסבירו את מהותו בשפה מסוימת. מכאן, שהשפה
נועדה להיות חוליה מקשרת המקרבת בין מהות המדע לבין אלה הלומדים אותו. בשפת המדע
טמונות אפשרויות בעלות עוצמה רבה. שכן ביכולתה לתמצת את המידע לנוסחאות, ובאמצעותן
לספק הסברים עמוקים יותר.
מי שמגלה את החוכמה, מי שפותח אותה, מי שבונה אותה מניסיונות ומלימוד
ההֶרכבים, הוא בונה לה שפה מתוך הבנת התופעות. והשפה שהוא מפתח היא מתוך ידיעתו את
התופעות שגילה. ולכן גם השפה שממציא, שדרכה הוא מעביר את ידיעותיו, ורושם ומסביר
את התופעות, זו השפה הקרובה ביותר לאופי התופעות. הוא מגלה את התופעות, כי הוא
כנראה נמצא ברמה שלהן, ומהווה את הכלי שבו מתגלה התופעה. לכן הוא יכול לכתוב
ולהביע באותה שפה את הצורה הקרובה ביותר לתופעה עצמה. כלומר, לתת תמונה או תיאור
של התופעה. כך עושה מדען רגיל שמגלה חוק חדש או תופעה חדשה. הוא ממציא להם נוסחה
והסבר כולל ומקיף. מתוך שהוא מבין ומרגיש את התופעה שהגיע אליה, ונמצא מקושר אליה,
הוא מוצא מילים חדשות או ישנות, שהן הכי קרובות ומתאימות למה שהוא רוצה להסביר
בתופעה החדשה.
אלא
בשפת הקבלה, בניגוד לשפת המדע הרגיל, החיצוני, לא צריך לחפש מילים חדשות, או
להמציא אותן מתוך אותיות והרכבים אחרים של זה דומה לזה. כי מי שמגלה תופעה רוחנית,
מתוך הכרות עם התופעות הרוחניות, הוא יודע איך נקראת התופעה החדשה. מיד מצטייר
בתוכו איזה שם, והוא מבין לְמה התופעה שבו שייכת.
וזה
הדבר המופלא בגילוי תופעות רוחניות. שאין צורך להמציא שמות, אלא ההיכרות עם התופעה
מעניקה לה את שמה. כי הכרת התופעה נעשית בכלי המורכב מ - י' ה' ו' ה' שיש בו עשרים
ושתיים אותיות, שעובר התפתחות הנקראת טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות),
המורכבת גם מידיעות וכלים קודמים, וגם של אלה שיבואו אחריה, אשר מביאה לגילוי אותה
תופעה. כלומר, הכרת התופעה כוללת השגת הסבר מקיף ושם ומילה עליה.
לכן
כתוב, שכאשר "אדם הראשון" נולד, הוא התחיל "לתת שמות" לכל מה
שראה בגן עדן.
[15] כלומר, התחיל להכיר את התופעות, לקבל אותן בעל מנת להשפיע בכלים דהשפעה. ואז קיבל
מהן התרשמות וידע איך מכנים כל תופעה, באיזה שם. וגם אנו, כמו אדם הראשון,
כשמשיגים רוחניות, מתוכה מבינים מה הן התופעות שמרגישים, שקודם רק למדנו על קיומן.
ואפילו אם לא לומדים מראש איך התופעות נקראות, ברגע שהאדם מגיע לגילוי, הוא יודע
לכנות את התופעות בשֵם.
האדם
מרגיש שֵם של תופעה לפי הכלי שלו. והכלי, שבו הוא מרגיש את התופעה, כלול מ - י' ה'
ו' ה', מעשרים ושתיים אותיות, מכל הרשימות, כלומר, מכל המושגים, ההבנות וההכוונות,
שהאדם צבר במשך התפתחותו, עד בניית הכלי הזה. ומה הוא משיג? הוא לא משיג משהו
שנמצא מחוץ לו, אלא תיקונים של הכלי עצמו.
כי
מהו המילוי של הכלי? אותו אור עליון שנמצא גם קודם בתוך הכלי, אלא עכשיו לפי
התיקונים שעבר, האדם מרגיש חלק מאותו אור עליון. אבל הוא מודד ומרגיש את התיקונים
של עצמו, הנקראים אור כלפי הכלי שלו. שהכלי הוא הרצון. והתיקון הוא האור כלפי
הרצון כולו. כלומר, הכלי מודד את מידת התיקון של עצמו, ומתוך שמודד אותו, יש לו
שֵם.
אבל
איך האדם מודד את השם? האדם מודד רק תיקון הכלים, הוא מרגיש, מודד ושוקל את הכלים.
וכל ההבחנות של הכלים המתוקנים, הן אותיות השפה שלו - טנת"א. ואז יש לו שם.
לשם הזה הוא מגיע על ידי משפטים קודמים, סְדרות של שמות, כלומר, התפתחות הכלים,
כדי להגיע לכלי המפותח הזה, שבו האדם מגלה את השם.
ועל
זה נאמר: "כל התורה היא שמות קדושים, שמות הבורא".[16]
שֵם הוא התגלות האור בתוך הכלי. וכל גילוי של האור בתוך הכלי, נקרא שהבורא מתגלה.
כי האדם מגלה את האור העליון לפי השתוות הצורה אליו. מתוך שנעשה דומה לבורא, הוא
מגלה את התיקונים שלו, ולא שלומד ומרגיש את הבורא עצמו. אלא שהוא מכיר את עצמו
המתוקן, זה נקרא "בורא".
___________________________
15] בראשית ב, כ:
"ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"; ילקוט שמעוני,
תהלים פרק ח, רמז תרלט: "חכמתו של זה שבראתי אני שואלו והוא אומר לי מה שמותן
של אלו וקורא שמות לכלן".
[16] זוהר ח"ב,
משפטים, דף קכד ע"א: "אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא ומאן דמשתדל בה
כמאן דמשתדל בשמא קדישא". ראה גם בעל הסולם, שמעתי, מאמר נ: שני מצבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה