ביאור 6 על "הקבלה - שורש כל המדעים"
למה חושבים שהקבלה היא דת?
אנשים חושבים שהקבלה היא דת, כי המקובלים חיו בתוך חברה
דתית. לאחר חורבן בית המקדש, כאשר החל עניין הדת הנוכחית, של מעשים בעלמא ללא
פנימיות, המקובלים התקיימו באותה אוכלוסייה בלי להתבלט ובלי לצאת ולומר את דברם.
אלא הם כתבו בצורה נסתרת, כפי שקוראים היום ב"זוהר" ובכתבים אחרים, כדי
לא לגעת בכללות העם. הם הבינו היטב, שאי אפשר להגיש לעם את חוכמה הקבלה.
עד השל"ה הקדוש )הרב ישעיה הלוי הורוביץ, 1558 –
1630) כל הרבנים הגדולים היו גם מקובלים. כל אחד בגובה אחר, אבל בהרגשה פנימית של
האלוקות. אבל אי אפשר היה לתת את הרגשת האלוקות לעם, כי לא היה בו חיסרון
לרוחניות. לכן המקובלים הגדולים לימדו את העם פעולות גשמיות בלבד. כי מה עוד הם
יכלו לתת לעם, חוץ מהוראות איך להסתדר בעולם הזה עם סימנים חיצוניים, כדי לשמור על
מסגרת האומה. וכך נפוצה המחשבה, שקבלה ודת הן אותו דבר.
אבל במשך כל הדורות היתה תורה אחת למקובלים, ותורה אחרת
לכל העם, כמו שנאמר: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". ואי אפשר אחרת,
כי כל אחד שומע לפי התפתחות הרצון שלו, והוא לא יכול אחרת. לכן אי אפשר לתת אותה
תורה לכולם. כולם רואים מה כתוב בכל התורה או בחומש, אבל כל אחד מקבל אותם אחרת.
לכן נפוצה הדעה, שהקבלה שייכת לדת, וכאילו נמצאת בתוכה. אבל הדת היא מה ששייך
"לבעלי בתים", לפני שמתגלה בהם הנקודה שבלב. וכדאי שיישארו דתיים ולא
יברחו ליתר קלקול, כי אין בכך שום תועלת. הרע יתגלה להם במקומם, במסגרת הדת, ואין
טעם לצאת בשבילו מן הדת.
ואדם שיוצא לגמרי מן הדת, יש בו שאלות שאינן מאפשרות לו
להישאר בתוך הדת, וצריך לתת לו את חוכמת הקבלה. הוא יוצא מן הדת, מפני שהרצון לקבל
שלו דורש משהו, שהדת לא יכולה לספק לו. כלומר, כשהאדם לא מסתפק בדת, אפשר כבר לתת
לו את חוכמת הקבלה. אבל האדם צריך להיות או בחיצוניות או בפנימיות, ולא לצאת
ולהיות לגמרי חופשי.
אם כך, למה בתקופת ההשכלה יצאו מן הדת? זו היתה כעין
תקופת מעבר, שחייבים לעבור אותה בכללות האומה. אבל לאדם פרטי אין חובה לצאת. גם אם
הוא מקבל תוספת רצון לקבל ומתחיל לשאול, הוא יכול להישאר דתי. למרות שהיום גם בציבור
הדתי יש שאלות וסתירות פנימיות, עד כדי חוסר יכולת להמשיך ולהתקיים כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה