יום שבת, 27 באפריל 2013

[12.05] שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

ביאור 5 - על "חוק אחד"


שני יתרונות בקיום חוק זה בחברה:

א.   האדם יבין שקיום החוק אהוד בכל החברה, ואפילו בכל האנושות.
ב.   קיום חוק ההשפעה למען האנושות מכין את האדם לקיום חוק ההשפעה לשם הדבקות עם הכוח העליון.

ולכן, אם קיום חוק ההשפעה יהא מקובל ורצוי בכל האנושות, בזאת תעודד החברה את היחיד לקיומו, והרי רק במקרה כזה יקבל האדם מרץ לבצע פעולות השפעה.

כאשר החברה משבחת את פעולות האדם, היא מספקת לו את הכוח להשפיע. אומנם תחילה, רק על מנת לקבל שכר, על מנת לקבל פרס, לשם קבלת עידוד ממנה. אך בהדרגה נעשה ההרגל לטבע שני, והאדם עצמו מתחיל לרצות בזה מכוח ההרגל.

בנוסף, פעולות השפעה כאלה יעוררו את ירידת אור התיקון על האדם, וזה כבר ישנה אותו בהתאמה לבורא. כך שמתוך הכוונה "למען עצמי" יגיע האדם לכוונה למען הבורא, כמו שנאמר: "מתוך שלא לשמה בא לשמה".

ההכנה הזו גם היא חלק מהמטרה. אדם שמרגיל את עצמו לעבוד למען הזולת, ולא למען לעצמו, מגיע בהדרגה לנכונות לקיים את מצוות הבורא בתנאי הרצוי, למען הבורא ולא למען עצמו. והלא מובן שזו צריכה להיות כוונת מעשיו.

שני חוקים מקיפים את חיינו ואת התנהגותנו ומגדירים אותם בצורה ברורה: או "אחרי רבים להטות" בחבלי העולם הזה, או "אחרי יחיד להטות" בדרך הרוחנית.[13] "אחרי יחיד להטות" הכוונה לאדם שהולך בדרך ה', לקראת התאמה יותר ויותר לתכונות ההשפעה, לבורא. ו"אחרי רבים להטות", הכוונה בכל מה שקורה בחייו, בסדרי העולם הזה, האדם חייב להטות אחר מה שקובעת החברה.

והיכן האדם עצמו? "האני" של האדם כלל לא קיים, לא בזה ולא בזה. אלא בקבלה לומדים, שהוא שליש אמצעי דתפארת: או שיכול לשייך את עצמו לשליש עליון דתפארת, הנקרא "כלים דהשפעה", "גלגלתא ועיניים", "כולו קודש". או שאינו מסוגל, ואז משייך את עצמו לכלים דקבלה לא מתוקנים, הנקראים אח"פ, שנמצאים למטה, בשליש תחתון דתפארת. והאמצע לא קיים. האמצע הוא הבחירה של האדם, לְמה לשייך את עצמו.

וכך בחייו הפרטיים, בחיים הרוחניים שלו, האדם חייב לשייך את עצמו לבורא, שזה נקרא "אחרי יחיד להטות". בחיים הרוחניים, החברה חייבת להטות אחרי הגדול, הרוחני ביותר מבין כולם, אבל האדם חייב להטות אחרי הבורא, שהוא היחיד. ובחייו הגשמיים עליו להיות במסגרת החברתית הרגילה, ואז נחשב שמממש כראוי את בחירתו.

בשיטת ההתקרבות לכוח העליון יש שני חלקים:
א.   היחסים שבין אדם לבורא
ב.   היחסים שבין אדם לחברו
המעשי והיעיל ביותר הוא, לעסוק תמיד ביחסים שבין אדם לחברו, משום שבאופן כזה רוכש האדם הרגלים גם ביחסים שבין אדם לבורא.

הקבוצה, החברה הקרובה של האדם, והבורא לא מסודרים אצלנו בקו אחד, אלא כשני גורמים. אבל אין קושי לעבוד דרך החברה ודרך הספרים, בתנאי שרואים דרכם את הבורא כמטרה. בדומה לקליעה למטרה, כשרואים את המטרה דרך שתי הכוונות של כלי הירי, בטוחים שנמצאים בקו אחד עם המטרה. כך האדם צריך לראות בקו אחד את עצמו, את הקבוצה ואת הבורא.

ואז לבטח הוא מכוּון אל הבורא, ולא לאיזו דמות שמצייר לעצמו. כי הבורא עצמו לא מתברר לנו, אלא אנו מציירים אותו במוחנו. ואם היחס לחברה ולחברים נובע מרצון להגיע על ידי הקשר איתם להשפעה, לפיתוח יכולת ההשפעה, לקבל חשיבות של תכונת ההשפעה, אז מציירים את הבורא נכון, כתכונת ההשפעה, ודרך החברה מתקדמים לבורא.

וללא החברה והעבודה כלפי קבוצה, שמבינה ומוכנה לעזור, ומחזיקה את האדם בקניית תכונות דהשפעה, אין לאדם שום אפשרות לכוון את עצמו לבורא. כי אין לו שום קנה מידה ודמות ונקודת הסתכלות דרך תכונות והבחנות, שבהן יוכל לצייר את תכונת ההשפעה, היינו, את הבורא שלפניו. לכן כל העבודה כלפי חברי הקבוצה, כלפי החברה, והעבודה עם החומר הנלמד, ששייכות להתפתחות הרוחנית, חייבות להתבצע בתוך החברה. ואז לבטח לא טועים בכיוון לבורא.

הבורא עצמו הוא נסתר, ומראה את עצמו רק דרך החברה, כדי לעזור לאדם להיפטר מהאגו שלו. ואם בני האדם עצמם היו נמשכים אליו, הם היו נמשכים אליו כקליפה כדי להרוויח ממנו, כדי לנצל אותו. אבל אם באים אל הבורא דרך החברה, אז נכנסים לצורת החברה, לצורת ההשפעה, ובאים אליו בצורה הנכונה, על מנת להשפיע, ומקבלים גם את דמותו, את דמות המשפיע.

כך, על ידי "שבירת אדם הראשון", הבורא נתן לנו הזדמנות דרך החיבור עם יתר החלקים, דרך היחס לאחרים, להגיע אליו בעל מנת להשפיע. ואין צורה אחרת להתקרב למקור כל הטוב בכוונה להשפיע לו, מתוך הרצון לקבל בכוונה לנצל אותו ולקבל ממנו, אלא מתוך שמסדרים את היחסים עם הזולת כדי להשפיע לו, שאין בהם שום רווח לעצמי.

ההזדמנות לרכוש תכונות השפעה, תכונות רוחניות, היא רק דרך החברה. אין דרך אחרת להגיע מקבלה להשפעה. אחרת דומה המצב לגנב שרץ לפני כולם וצועק: "תפסו את הגנב" - הרצון לקבל היה שש ושמח לרוץ אל הבורא, ליצור מגע עימו ולתת לו כל מה שצריך, רק כדי לקבל טוב ועונג. אבל להגיע אליו ללא שום תנאי, ללא שום פנייה עצמית, לצורך זה ישנה בין האדם לבורא החברה, שבעזרתה מקבלים צורה חיצונית בעל מנת להשפיע.

ואם לא החברה, לא היה ביכולתנו לעשות זאת. ולכן מצוות בין אדם לחברו יותר חשובות ממצוות בין אדם למקום, לבורא. כי אדם שיכול לקיים תחילה אותן, הוא שמגיע למצוות שבין אדם למקום.
 ________________

[13] בעל הסולם, מאמר החרות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה