ביאור 9 - על "חוק
אחד"
האם החברה חייבת
להיות קבוצת מקובלים?
הקבוצה
לא חייבת להיות קבוצת מקובלים. בסיפור על רבי יוסי בן קסמא הוא אומר, שאם הוא
יעזוב ויאבד את הקבוצה שלו, את האנשים שאיתם חי, למרות שהם פחות ממנו בהשתוקקות
ובהשגת הבורא, הוא יאבד את דרגתו הגדולה. לאיש גדול לא מפריע להיות בחברה קטנה
ממנו.[16]
המתחילים ביותר, אם יש
להם רק נטייה טבעית, בדומה לתינוק, היא מספיקה למקובל כדי להישאר ביניהם, ולהתייחס
אליהם כדמות הבאה הנכונה שלו. אמנם הם בעצמם לא נמצאים בדרגה גבוהה ממנו, אבל הוא
עצמו יכול להתייחס אליהם כמו לגדולים ממנו. הערכה שלו תלויה בו. איך הוא מעריך את
הרצון ואת המגמה שלהם.
כמו בדוגמה שרב"ש
נהג לספר על המיילדת בבית החולים, שמתפעלת ומספרת לאמא, איזה תינוק גיבור נולד לה,
עד כמה הוא חכם ומיוחד. ואם מסתכלים על התינוק הזה שרק הרגע יצא מבטן אמו, עדיין
לא רואים בו כלום, אבל מי שיודע להבחין, מתייחס אליו כמו לדבר בשל.
וכך כל חבר בקבוצה
חייב לראות את הקבוצה ואת חברי הקבוצה, שהם כבר נמצאים בדרגה יותר גדולה. היחס כלפי
כל חבר וחבר, חייב להיות כמו היחס כלפי החברה בכללותה. כי כלפי כל חבר וחבר אפשר
לטעות בגלל כל מיני חשבונות. לכן יש לגשת לחבר היחיד כמו שניגשים לחברה הכללית,
ואז בטוח לא טועים והיחס הוא נכון.
וכך באמת קורה כשכל
חבר מפעיל יחס של אהבה ויחס של נחיצות להיות בצורה כזאת. בדומה לאבא שרואה בילד
שלו אדם גדול. כי הילד יותר חשוב לאבא מאדם גדול באמת, למרות שהוא בסך הכול ילד.
עדיין הדעה שלו יותר חשובה להורים, מפני שהאהבה מגדילה את הדרגה. ולכן רמת הקבוצה
לא מפריעה לאף אחד מחבריה להתקדם עד אין סוף.
ודיבור, פירושו פנייה של האדם אל הכוח העליון, לתיקון
ולשינוי הכוונה מ"לעצמי" אל "למען אחרים", בעת ביצוע מעשים
כלשהם, ובמיוחד בזמן לימוד הקבלה.
בעל
הסולם מפרש במאמר הזה מה הם מחשבה, דיבור ומעשה. הוא התחיל ממעשה, עבר למחשבה,
ועתה - הדיבור. אבל לא צריך לחלק אותם ולהתבלבל בהם. הם יוצאים מהאדם בצורה טבעית.
גם המקובלים, ממה נבעה הידיעה שלהם? הם לא פתחו ספר שנפל מהשמים וקראו בו. גם הם
לא ידעו מאומה. אלא הם נכנסו למרחב הרוחני, ושם התחילו להרגיש תופעות.
תופעות שחוזרות על
עצמן, שנובעות ממשהו, שנמשכות אחר משהו, ומביאות לעוד תופעות, כל התופעות האלה
מביאות את האדם להשכלה רוחנית. שמתוכה הוא מחלק את המרכיבים, כמו בחיים שלנו,
שמתוך ניסיון חיים מחלקים אותם לקבוצות, לסיבות, לתוצאות, ליחס ביניהם ועוד. ואם
לא זוכרים משהו, אין מקום לדאגה. אלא יבוא הזמן, והאדם יגלה אותם בחיים הרוחניים
שלו, אז הוא ידע מהי "מחשבה" ומהו "דיבור", או
"מעשה". ומה שייך למחשבה, דיבור ומעשה. הוא ידע את זה גם בלי הספרים.
הספרים נחוצים כדי לעורר אור מקיף. וידע אמיתי מקבלים מהמעשה, כשנכנסים וחוקרים,
ומרגישים את הרוחניות. כמו בחיים שלנו.
כמו שכתוב: "אין
חכם כבעל הניסיון"[17],
וכך צריך להתייחס ללימוד. שכל החוכמה נרכשת מניסיון ולא מלימוד תיאורטי. לכן, אין
להתאמץ לזכור מהי "מחשבה", מהו "דיבור", או "מעשה",
ולא מתי משתמשים בכל אחד מהם. אלא רק לשמור על מגמה אחת: דרך החברה להגיע לבורא,
דרך חברה, כמה שיותר מתוקנת, עם תקנון שמתבצע כמה שיותר בתוך החברה. ואת כל
החוכמות נבין בדרך בצורה טבעית, כמו ילד שגדל ובאופן טבעי רוכש ניסיון חיים
ומתקדם.
________________________
[16] אבות ו, י: "אמר רבי יוסי בן קסמא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך
ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר לי, רבי מאיזה מקום אתה,
אמרתי לו, מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי, רבי רצונך שתדור עמנו
במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו אם אתה
נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, וכן
כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל, 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' [תהילים
קיט, עב]".
[17] האמרה מיוחסת לרב יצחק בן עראמה, רב דרשן ופילוסוף (1420-1494).
ראה יצחק עראמה,
ספר העקדה, שער יד. להסבר על אמרה זו ראה בעל הסולם, מהות הדת ומטרתה, ד"ה:
הרי בולט לעיניך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה