קליפ - לאן הולכת היגיעה?
ביאור 11 - על "חוק
אחד"
שני אופנים בעשיית נחת רוח לבורא
מדעת - לעולם אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את
ההשתוות לבורא בן רגע ללא מאמצים ממושכים קודמים בשלבי הסתר הבורא, ומבלי לעבוד
בתוך קבוצה בכדי להגיע לכוונה למען הבורא. המאמצים, החיפוש, הדרך שהאדם עובר בהכרת
הרע, שמוצא מן פתרון קטן כל פעם לצעד הבא, כל התהליך עצמו הוא בניית הכלי. ואם לא
עוברים אותו, אין במה להרגיש ולקבל את הגילוי. לכן כל התהליך, למרות שהוא נראה
ממושך וחסר תועלת, הוא הכרחי.
התהליך עצמו הוא
הבריאה, בריאת הכלי, שעוברת על האדם, ומאפשרת לו להגיע להרגשת המציאות שנמצאת מעל
הטבע שלו. האדם עובר תהליך שמקבל הבחנות על טבעיות. נותנים לו רגישות ושכל מעל
הטבע שלו לגמרי, שבהם הוא יכול לגלות את הבורא.
לכן אי אפשר להגיע
בקפיצה אחת לתיקון כל התכונות. ללא הכרת הרע, וללא הערכה מהו הטוב, והכרת חולשת
עצמו, והכרת גדלות הבורא, ופנייה לבורא שיעזור, וקבלת הכוח מלמעלה על המ"ן
הזה, אי אפשר להתחיל לתקן. אי אפשר להגיע משלב לשלב מבלי לראות מה קורה ואיזה
תהליכים עוברים בו. זאת אומרת, כל שלב כלול מתת - שלבים רבים, שאי אפשר לדלג על אף
אחד מהם. אלא האדם חייב לעבור אותם על ידי שמקדים את ההכרה, ההבנה, וההשתוקקות שלו
לעבור אותם ולהגיע למטרה.
לכן, כל צעד ושעל
מצעדינו, לא יכול לעבור מאליו. אלא הוא חייב לעבור בהשתוקקות לבורא, בהתכוונות
להגיע אליו, בכיוון מטרתי בדיוק למה שצריך להיות. ואז התהליכים הם תהליכים נכונים,
שבונים באדם "תאים" של הכלי, שבו הוא מרגיש את התגלות האלוקות. ועל כן,
אין לקוות, שיבוא הזמן בו יוכל האדם להשיג את ההשתוות לבורא בן רגע.
בעבר, בהווה ובעתיד כל החפץ בקשר עם הבורא תחילה יצטרך
להשקיע מאמצים מתוך הכוונה האגואיסטית, ורק לאחר מילוי כל עצות המקובלים, יגיע
להשתוות עם הבורא בּכוונה למען הבורא.
הדרך עד ההשתוות לבורא אינה מותנית בזמן, אלא תלויה רק
בנכונות האדם, ובמידת שליטתו על לבו. לכן, רבים נפלו ועוד יפלו, כל עוד הם עוסקים
בחוכמה לעצמם, ואף ימותו בלי השגתה. יחד עם זאת, שכרם גדול מאוד והמחשבה האנושית
כלל לא מסוגלת להעריך את היְקר והערך שבעשיית נחת רוח לבורא.
אפילו
רגע אחד בחייו שבו האדם חושב על התקרבות לבורא, וכל רגע ורגע שהוא קושר את עצמו
לבורא, נאסף ונשאר כתוצאה יחידה מכל חייו ומציאותו בעולם הזה. כי יתר הזמנים
וצורות החיים אינם שייכים לנצחיות ולרוחניות, וחולפים עוברים ללא שום תועלת. כל
הרגעים בחיים האלה לא נבראו, אלא כדי שמתוכם האדם יעלה לקראת הדבקות והשתוות הצורה
לבורא.
לכן, אפילו אדם
ש"נופל" ולא מגיע בחייו לתוצאה הסופית - למרות שכל אחד שמקבל התעוררות,
הבנה, הרגשה, מחשבה, שיש מטרה והוא יכול להגיע אליה, שיש לו איזו השתוקקות, כבר
ניתנת לו הזדמנות מהבורא להגיע באותם חיים למטרה - אבל אפילו כשהוא לא מגיע, כל
הרגעים שמשתוקק ועובד ומתקרב למטרה, הם נאספים לאחר שמסיים את חייו בדרגת העולם
הזה, והוא מקבל אותם שוב לרשותו כשחוזר לחיים האלה.
בעל הסולם מסביר עניין
זה ב"מאמר החרות" ואומר, שכל דור ודור הוא הדור הקודם. שבדור הקודם,
בתחילת חייו של האדם, היו לו תכונות מסוימות, שאחר כך משך חייו, על ידי מאורעות
החיים, שהתאמץ והשכיל ועבד וסבל, הוא רכש מושכלות שנכנסות ונמצאות בו. ובזמן שהאדם
נפטר מן העולם, המושכלות האלה הופכות לנטיות, כולל התכונות האנושיות שהיו לו בעולם
הזה.[20]
מה שאין כן המאמצים
שהאדם עושה בדרך למטרת הבריאה, שלומד ומשתתף במאמצים לתקן את עצמו, לקראת ההתאמה
לבורא. המאמצים האלה הם נאספים בו כבר כהכנה לתיקון הרוחני. וכמו שמושכלות, אותן
תכונות גשמיות, הופכות לנטיות, כך המאמצים להשגה רוחנית הופכות לנטיות רוחניות,
להכנות רוחניות בתוך הנשמה. והאדם, כשנולד שוב, הוא מקבל בנוסף לשיפור הנטיות
הגשמיות, גם נשמה משופרת שאיתה הוא ממשיך ומתקדם. ויש לו כבר אותה זכות הנקראת
"זכות אבות".[21] כי הגלגול הקודם לעומת הגלגול הבא הוא כאב אל בן, שמקבל זכות להיות יותר קרוב,
יותר רגיש, יותר מוכן להתעוררות מטרתית.
לכן אסור לאדם לומר,
שאין לו יכולת להגיע למטרה בגלגול הזה, כי אם קיבל התעוררות, סימן שהוא יכול.
ועליו לדעת שכל מאמץ ומאמץ, גם בגשמיות וגם ברוחניות, מצטרף לחשבון גדול, ולא חולף
ועובר סתם כך, כי אין דבר שעובר סתם כך. אלא ההבדל בין הגוף לנשמה, שכל מה שנעשה
עבור הנשמה נכלל בדרך הנצחית שממשיכה גם לגלגול הבא.
שלא מדעת - אפילו תלמיד קבלה מתחיל שמבצע פעולה כלשהי בלי
כוונה, שהרי אינו מוכשר עדיין לביצוע באופן אחר, עושה גם הוא נחת רוח לבוראו.
דווקא המתחיל דומה לתינוק קטן, שגורם יותר נחת רוח לאמא, מילד שגדל וקיבל שכל ורגש
משלו. ככל שהם יותר קטנים, הם יותר חמודים. זאת אומרת, שיותר נהנים מהם מפני שאין
להם עצמיות, עצמאות. וכל מה שהקטן מבטא, מורגש בצורה טבעית יותר וקרובה יותר
להורה. כך גם האדם, לא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא, כלפי הבורא.
כל מאמץ של האדם, הוא
מאמץ טבעי וגדול. לאדם אין אפשרות להעריך את הנטייה, את המאמץ, את הכוונה, את
המעשה שהוא עושה, את הדיבור, הלימוד ועד כמה הם גורמים נחת רוח לבורא. דווקא
המאמצים בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, אומר בעל הסולם, הם המאמצים הגורמים לבורא את
נחת הרוח הגדולה ביותר. מפני שהאדם עושה מאמצים מתוך הסתרה, מתוך שלא מבין ולא
מכיר ולא מרגיש, למי ולמה הוא עושה. ולכן דווקא המאמצים האלה הם שפועלים ומביאים
אור גדול בעולמות עליונים.[22]
אמנם לאדם מגיעה עדיין
רק הארה קטנה, שאפילו לא מורגשת בו. אבל התועלת, ההשפעה של מעשיו למעלה, היא גדולה
מאוד. זאת אומרת, למן הרגע הראשון, שהאדם מתחיל לחשוב ולעשות תנועות כלפי המטרה,
אפילו בלי להבין, כמו תינוק שנולד, המעשים שלו, המאמצים שעושה גם ללא הכרה, הם
מועילים מאוד ומביאים אור רב בעולמות.
אם לוקחים בחשבון לא
כמה מרגישים ומבינים, אלא כמה מעוררים נחת רוח לבורא, אז מהרגע הראשון יש הרבה מה
לעשות. כי מההתחלה ההשפעה של האדם לבורא היא גדולה מאוד. ולא נכון לחשוב, שרק
צדיקים גדולים שכבר הגיעו למדרגות גדולות יכולים להביא תענוג לבורא, שרק איתם הוא
משתעשע. אלא במדרגות הגבוהות יש סוג עבודה אחר ויחסים אחרים. כלומר, זה לחוד וזה
לחוד. כמו שרואים בחיים שלנו, שיש הנאה מתינוק, ויש הנאה מגדול מתוקן שהולך ומצליח
בדרכו.
לגרום נחת רוח לבורא,
או בכלל לדבר על הבורא, אפשר רק במונחים של בני אדם. אי אפשר לדבר בו, אלא רק
"ממעשיך בי היכרנוך". רק מתוך הכלי, לפי מה שמופיע בו. אנחנו אומרים
"רצונו להטיב לנבראיו"[23],
זאת אומרת, לבורא יש רצון, לבורא יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה הוא ברא את הנברא.
לכן הוא סובל שהנברא לא מקבל, כמו שאמא סובלת, כשהילד שלה חולה ולא אוכל את הדייסה
- "צער השכינה".[24] ומכל מה שהבורא רוצה מהאדם, מה עושים? עושים לו נחת רוח.
לכן נאמר "תורה
דיברה כלשון בני אדם".[25] ואין לנו ברירה, אלא להלביש על הבורא את המושגים וההַרְגשות שלנו. וכך קורה תמיד
בכל מה שהאדם עוסק אפילו בעולם הזה, אפילו שעוסק בדומם כמו מחשב ומכונית, הוא
מתייחס אליהם מתוכו. למה? כי כל דבר שהאדם עובד איתו, גם עם הבורא, רוצה או לא,
אין לו ברירה, אלא להתייחס אליו דרך הכלים שלו.
ולכן עוטפים כל דבר
בדמות שמכירים ויודעים. מתייחסים אל המחשב באופן אישי באין ברירה, שפועלים מתוך
הכלי ורק בצורה כזאת יכולים להבין. העולם כולו הוא מראַה של עצמי. ולכן מתייחסים
לבורא כאילו יש לו חסרונות ורצונות ותענוגים. ומה כן ומה לא באמת? אנחנו לא
יודעים. יודעים רק מה שיש בתוך הכלים, שמתוכם שוקלים את כל הדברים. כל מה שהאדם
אומר על הבורא, הוא אומר מתוך ההבנות וההרְגשות שלו.
[20] ראה בעל הסולם, מאמר החרות.
[21] ל"זכות אבות" ראה רב"ש, שלבי הסולם כ"ה
(תלמוד בבלי), ענין זכות אבות: מאמר יא תשמ"ה.
[22] על הסתר וגילוי ראה במאמרים "ההסתר
והגילוי של הבורא" בעמ' 401 ו"אחור וקדם צרתני" בעמ' 423.
[23] על "רצונו להטיב לנבראיו" ראה בעל
הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ב.
[24] ראה בעל הסולם, שמעתי, מאמר א: אין עוד מלבדו.
[25] ברכות דף לא
ע"ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה