[13.02] מהי הרגשת האור שצריך לשאוף אליה?

ביאור 2 - על "הגלות והגאולה"

מהי הרגשת האור שצריך לשאוף אליה?

לפי הגדרתו של בעל הסולם, אור הוא כל מה שמתקבל בתוך הכלי.[13] ומהו "מה שמתקבל"? כמה שכלי מסוגל לפענח, להרגיש, את מושג האור, בצורה יותר נכונה, היינו, יותר קרובה לשורשו של האור. וההרגשה הזאת באה לפי מידת השתוות הצורה עם האור.

ומכאן מגיעים להבנה, שאין אור שהוא לעצמו, אלא רק מתוך הכלי, רק עד כמה שהכלי יכול להשתוות איתו, במידה הזו הוא מרגיש באור אותן התכונות, שאליהן הגיע בעצמו. ואם הכלי לא מגיע לאותן התכונות, הוא אינו מרגיש את האור. לכן בעל הסולם אומר: "מה שמקובל בתוך הכלי", מה שממלא את הכלי.

ולא כמו בעולמנו, שהאור לחוד והכלי לחוד, אלא אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון. אי אפשר לדבר על האור, אלא רק איך שהכלי מרגיש בתוכו התפעלות הנקראת אור. וכך בעל הסולם אומר בהגדרתו: "מה שמקובל בתוך הכלי", כלומר, הכלי קובע מה אצלו מקובל, מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה להרגיש, וכל זה נקרא האור שלו. האם האור קיים מחוץ לכלי? אין לדעת ואין אפשרות לומר על זה שום דבר.

חובתו של עם ישראל היא להתפתח רוחנית לעבר יעדו, גילוי חוקי המציאות, וזאת במקביל להתפתחות הגשמית של יתר העמים. אך במקום זאת, בחר עם ישראל למלא את תאווֹת האגואיזם הגשמי, בעודו מחקה את הגויים. וכך הביא לחורבן הבית הראשון, ולנפילה שנמשכה בעקבותיו.

לאור האיסור שהטילה חוכמת הקבלה על קבלת הנאות מתוך כוונה אגואיסטית, דחה אותה עם ישראל מעליו, ואימץ לעצמו את מנהגי העמים השכנים. כדי שיוכל ליהנות מחיי עושר, שליטה וכבוד, כפי שדרש האגואיזם.

עם ישראל נקרא כוונה על מנת להשפיע, כוחות הבינה, תכונות הבינה. כמו שכתוב, שהוא אינו כיתר הגויים, שאין גוי כזה "עם ישראל".[14] ישנם רק שבעים אומות העולם, ולעם ישראל אין מקום בעולם. היינו, הוא עצמו לא נמצא בחומר. הוא לא משבעים תכונות החומר, הרצון לקבל.

בקבלה לומדים, שעם ישראל הוא אותה כוונה בעל מנת להשפיע, שהיא באה מהאור, כתכונת הבינה, כגלגלתא ועיניים. והכוונה הזאת פועלת על החומר, נשברת עם החומר, נכנסת לתוך החומר, ככוונה על מנת לקבל. והמצב הזה נקרא שעם ישראל נמצא בגלות, בתוך החומר עצמו, שמשרת לחומר בעל מנת לקבל. כלומר, איך שהחומר רוצה ליהנות, כך הכוונה על מנת להשפיע, תכונות הבינה, הקשר עם הבורא, משרתים לחומר.

ולכן רואים את התוצאה הזאת גם בעולמנו, שעם ישראל הנמצא בגלות, נמצא תחת שליטת אומות העולם. כלומר, משרת אותן. נותן לכל האומות כל מה שיש בו, ויש בו הרבה מאוד, משום שכל ההתפתחות של האנושות מגיעה דרכו. וברוחניות המצב הזה מתבטא בכך, שכל אחד ואחד מתחיל לרצות רוחניות על מנת לקבל, ליהנות בעצמו. מצב שנקרא "לא לשמה", שהאדם נמצא בגלות.

ולשם מה צריך להיות בגלות? כדי להכניס לתוך החומר, לתוך שבעים תכונות החומר, כוונה על מנת לקבל, שאותה יהיה אפשר לתקן אחר כך לעל מנת להשפיע. תחילה לתקן את הכוונה עצמה. לעשות צמצום על הרצון לקבל, להפוך רק את הכוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. וזה נקרא להוציא את עם ישראל מתוך הגלות לגאולה. ואחר כך עם הכוונה על מנת להשפיע להתחיל לתקן את כל החומר, את כל שבעים תכונות החומר, את שבעים אומות העולם.

וכך, יש לקוות, יקרה בגשמיות בכלל האנושות במהרה בימינו. ובפרט, זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע ורגע. והתנאי להתרחשות התיקון, שכל שבעים התכונות של החומר שכוללות בתוכן תכונות רבות, יתערבבו עם כל הכוונות בעל מנת להשפיע, שנמצאות בעם ישראל, שיש בו כוונות של כוהנים, לויים, עַם, ועוד הבחנות רבות. ובגמר ההתערבבות ביניהן, הנקראת "סוף הגלות", מתחילות עבודת הבירור ולאחריה עבודת התיקון.

ואת הבירורים והתיקונים, שמתחילים לעבוד בהם בסוף הגלות, גם בצורה פרטית בכל אחד ואחד וגם בימינו בכל העולם, אפשר לעשות רק על ידי חוכמת הקבלה. וזאת לא בצורה טבעית מתוך התערבבות כוונות וחומר כמו בזמן הגלות, בזמן החושך. אלא הבירורים והבקשה לתיקונים חייבים להיות בהשתתפות מצד האדם.

אבל איך האדם יכול להשתתף בהם? הוא חייב לקבל תחילה ידע, הבנה, הרגשה והשגה לגבי מה שקורה לו, ובאיזו צורה הוא יכול להשתתף. ואת הידע הזה חייבים ללמד אותו מבחוץ. כי כל מה שנמצא בחומר מתקדם בצורה טבעית, ואילו בעבודה הזאת רוצים שהאדם ישתתף בצורה על טבעית, מעל הטבע שלו. היינו, שיזרז את התפתחותו ויקבע משהו מתוך עצמו, לא מה שמתגלגל מתוך טבע האורות והכלים ללא תלות באדם. ולכן יש צורך בהשתתפותו של האדם במשהו שלא היה קודם.

ומה שלא היה קודם, אותה תוספת שבה האדם גורם להתפתחותו, להכרה שלו, לרצון שלו, לתפילה, להעלאת מ"ן, באה לאדם על ידי שהוא מושך בכוחות עצמו אור מקיף, שעוזר לו להוסיף כוח רצון ולהיכנס לרוחניות. שבורא באדם התאמצות והשתוקקות להגיע לרוחניות, מעבר למה שבא אליו מהקשר בין אורות לכלים.

והאמצעי להגיע לתוספת רצון, לתוספת השתוקקות, הנקראת תפילה, בא מתוך הלימוד. לכן ללא חוכמת הקבלה האדם לא מסוגל להגיע להשתתפות עצמית ובלי השתתפות עצמית האדם לא יוצא מהגלות.

כתוצאה מכך, החלה התפוררות האומה, כאשר מקצתה הלכו בעקבות המלכים והשרים האגואיסטיים, ומקצתה בעקבות הנביאים, אלה המשתוקקים להשתוות לבורא. אותו הפירוד נמשך עד חורבן בית ראשון.

בתקופת בית שני העמיק הקרע, והביא להתפלגות העם לשניים: ה"צדוקים", האגואיסטים, ועל כן העשירים והנכבדים, ו"הפרושים", חסידי הקבלה. הצדוקים היו מי שהביאו לקביעת שלטון רומי בארץ ישראל, וגרמו לחורבן הבית השני, וכן לגלות שבאה אחריו.

כמבואר כאן, הנפילה מהדרגה הרוחנית היתה בשני שלבים. זאת אומרת, שיש לחוד רצון לקבל, שבעים אומות העולם, ולחוד עם ישראל, שעדיין קיים בטבע שלו, בעל מנת להשפיע, בהבנה ובהרגשת הרוחניות, מצב הנקרא "בית", "בית המקדש". וההתערבבות בין הכוונה על מנת להשפיע לבין החומר דרצון לקבל נעשית בשני שלבי חורבן: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. עד שהם מתערבבים ויוצאים לגלות שלימה.

בהתחלה לא היתה גלות שלמה, אלא רק גלות בבל. ובבית שני באה הגלות השלמה, הארוכה, שהיא האחרונה מארבעת הנפילות, ארבעת הגלויות, שיש לפני שמגיעים למצב "הראוי", כדברי בעל הסולם, מצב שבו התערבבו עם ישראל ואומות העולם. וכך כל העולם נעשה מוכן לבירור ותיקון.[15]

____________________

[13] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, דף לא.

[14] הרב סעדיה גאון, ספר אמונות ודעות, מאמר שלישי, אות ז: "אומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה". במדבר כג, טי: "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב: מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל".

[15] ראה בעל הסולם, מאמר הערבות, אות כ.