[12.06] מחשבה, דיבור, מעשה

ביאור 6 - על "חוק אחד"

מחשבה, דיבור, מעשה

כל פעולה מכל סוג שהוא תמיד כוללת בתוכה: מחשבה, דיבור ומעשה.

הכוונה קודמת למעשה, והיא מתגלה באמצעותו. וקיימים שני סוגי כוונה: למען עצמי או למען הבורא. המעשה, אם הוא מכוון כלפי הבורא, הוא עצמו מעיד על הכוונה, כי המעשה, הכוונה והמטרה, מכוונים אז לאובייקט אחד - הבורא.

מעשה עם כוונה שלא למען הבורא, אינו מגיע אל הבורא. הבורא מתגלה לאדם רק בתנאי שהתהוותה בתוכו כוונה מתוקנת קבועה של השפעה, כלומר, במידת הידמותם זה לזה. הבורא מרגיש את האדם כולו תמיד, ואילו האדם מתחיל להרגיש את הבורא רק במידה שבה הוא משווה את עצמו לבורא.

את המעשים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, האדם מקיים מתוך שהמצפון האנושי מחייב אותו לנהוג כך. אולם, פעולות הנעשות מסיבה זו אינן מאפשרות תיקון, משום שלא הן שיביאו אותו לקרבה עם הבורא.

פעולת האדם היעילה ביותר לשם השגת השתוות לכוח העליון, היא אם יתחייב להקדיש את כל זמנו הפנוי לתועלת הבריות, ובהכרח תחת הכוונה להגיע לדבקות עם הבורא.

כל פעולות האדם חייבות להיות מכוונות למטרה. והבורא הוא המטרה. לא חשוב מה האדם עושה בחייו, בסופם של המעשה, המחשבה, הפעולה, הדיבור, הוא חייב להגיע לבורא. כל פעולה של האדם, כל תנועה שלו, רוחנית או גשמית, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אותם מושגים שכוללים כל מה שהאדם מבצע, חייבות להיות מכוונות דרך החברה לבורא.

מה שאין כן אם הפעולה לא יכולה לעבור דרך החברה לבורא, שהחברה לא נותנת חשיבות לדיבור, למעשה, או למחשבה, אז הם לא עוברים דרך החברה, ולכן הם לא יכולים לגעת בבורא. זאת אומרת, מחשבה, דיבור ומעשה פרטיים, של האדם לעצמו, שלא מתכבדים בחברה, לא יעברו לבורא.

ואם האדם מחפש דרך ישר לבורא, ולא דרך החברה, הוא עלול להטעות את עצמו וללכת בכיוון לגמרי אחר. אדם שלא רוצה לבנות סביבה ובתוכה להתפתח, כלומר, להתבטל כלפי הסביבה ולקבל ממנה כוחות, מתחיל לדמיין לבורא איזו דמות, ולדמיין את עצמו שיש לו קשר עם הבורא, והוא כבר מיוחד. ומקור הטעות, שלא מכוון את עצמו לבורא דרך החברה. החברה היא המסנן, המגבר, המְכַוון, היא שמלבישה צורה על כל מה שהאדם עושה.

זאת אומרת, כל הפעולות של האדם, במחשבה, בדיבור ובמעשה, אם הוא רוצה לכוון אותן נכון לבורא, הוא חייב לעבור דרך הקבוצה הקטנה שסובבת אותו. הקבוצה היא שתעזור לו להוציא מתוך עצמו את כל מה שיכול כלפי הבורא, בצורה נכונה, שמכוונת לבורא. כלומר, אם הפעולות שלו עוברות דרך החברה, יש להן איזו דמות של השפעה, ובכך הן מכוּונות לבורא.

אם דעת החברה הקטנה, הקבוצה, מקבלת את צורת העבודה של האדם, את המחשבה שלו, את הדיבור והמעשים שלו ולא חשוב אם העבודה היא בקבוצה עצמה או מחוץ לה, אבל היא מקובלת על הקבוצה, סימן שהיא מקובלת גם על הבורא. ומכאן יוצא, שהקבוצה היא אותו היחיד, שאחריו האדם חייב להטות.

החברה נקראת "דמות החברה" עם אוסף חוקים, מנהגים, תקנון, צורת יחסים בין אנשים, שמְכוונים אותה בחיבורה הפנימי, כמה שיותר בהתאמה לבורא. ואדם שמותאם לתבנית כזאת של חברה בכל מה שהוא חושב, מדבר, עושה, אז באותה מידה שהוא מתחבר עימה, והחברה מסכימה עם מעשיו, עם דיבורו ומחשבתו, היא מגבירה את המאמצים שלו, ומאמציו באים דרכה לבורא. ולמה החברה מגבירה אותם? כי האדם רוצה את הסכמתה, הוא רוצה שמאמציו יעברו דרכה, כדי לחזק את החברה, ולקבל ממנה חיזוק.

כמו בכל מסגרת אחרת, אדם שרוצה להתקבל לעבודה, או לקבוצה כלשהי, או לחברה מסוימת, נדרש לעמוד בתנאים מסוימים. כדי להיות שחקן כדורסל עליו להיות שני מטר גובה, כדי לעבוד במחשבים נדרש ראש שחושב בצורה מסוימת ובתנאים מסוימים. בכל מסגרת שאליה האדם ירצה להשתייך, יהיה עליו להיכנס לתבנית מסוימת. בכל מקום, בכל צורה שנכללים בחברה חיצונית, תמיד צריך לקבל את דמותה, להידמות אליה, אחרת האדם נשאר זר ולא מקובל. החברה מכתיבה מראש את התנאים, גם כשמדובר בתזמורת או במועדון.

וגם לחברה רוחנית יש תנאים, תקנון, וצורת קיום משלה. שהעיקר בה הוא התקנון הפנימי. אדם שרוצה ללכת יחד עם החברה, שרוצה להידמות לבורא, שרוצה לדעת על הבורא מי הוא ומה הוא, החברה נותנת לו דמות, בדומה למפתח שפותח את המנעול, רק בתנאי שיש בו צורות משלימות למגרעות שבמנעול. כך גם האדם, כדי להיכנס בחברה הוא חייב להתאים לכל הצורות שהיא קובעת.

ואז דרכה, דרך "המנעול" הזה, שמקבל אותה צורה שהחברה דורשת ממנו, האדם נכנס לתכונות הבורא. אחרת הוא לא יכול לדמות לעצמו את הצורה הנכונה, ונשאר בעל מנת לקבל. כי היחס לחברה יוצר את התנאי הנכון לצורת ההשפעה. דרך היחס לחברה, האדם לאט לאט מקבל תנאים ואפשרויות לקבל רצון להשפיע, חשק להשפיע, חשיבות דלהשפיע, יכולת להשפיע, והבנה מה זה נקרא להשפיע, מהי צורת ההשפעה.

וכך בפעולות שלו, במחשבה, בכוונה, בדיבור, במעשה, האדם יכול לנסות להביע השפעה. והחברה מקבלת אותם ונותנת לו משוב היכן הוא בסדר והיכן לא, היכן טעה והיכן שיקר לחברה ולעצמו. וכך, בצורה הדדית, האדם לאט לאט בונה את עצמו, לפי המגרעות של "המנעול", של הדמות דלהשפיע, ומתדבק לתכונת ההשפעה. ובהתאם לכמה שהאדם משתמש בחברה, מקבל ממנה ומחזק אותה, החברה מגבירה את מאמציו, ואז הם מתקבלים בבורא. ואין דרך אחרת להתקרב אליו, אלא ככל שמתחככים עם החברה, מוצאים בה את הבורא.

הבורא לא נמצא רחוק מהחברה, אלא הוא אותו האור שממלא את הכלי הכללי של "אדם הראשון", שכל אדם צריך להתכלל עם כל יתר חלקי הכלים הפרטיים שלו. וכך יוצא, שהבורא שורה בתוך הכלי הכללי, ואם האדם מתחבר עם כל יתר הכלים בצורת דלהשפיע, אז הוא בדיוק בצורת ההשפעה. זאת אומרת, החיבור עם יתר הכלים הפרטיים על מנת להשפיע, הוא בעצמו ההשוואה לאור שממלא את הכלי. הם היינו הך.

אבל לא די בעבודה על החיבור עם הכלים הפרטיים האלה. אלא צריך לעבוד על החיבור הזה עם כוונה להידמות לאור, להרגיש אותו ולהיכנס עימו במגע. כי אם לא, לא מקבלים מהאור את כוח התיקון. וטועים בעבודה עם הכלים הפרטיים, עם החברים, בניסיון להתחבר בנשמת אדם הראשון. מפני שהאדם לא יכול להבדיל בין השפעה לקבלה. ואם הבורא נמצא כדמות בתוך החברה, הוא שומר שההתייחסות של האדם לחברה תהיה כדי לרכוש כלים דהשפעה.