[13.03] האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני

ביאור 3 - על "הגלות והגאולה"

האידיאל הגשמי והאידיאל הרוחני

האידיאל הגשמי, מקורו במילוי רצונות אנושיים אגואיסטיים, לכן אין בכוחו להתעלות מעליהם. יסוד האידיאל הגשמי הוא לזכות בהערכת החברה, ושכרו תהילת בני האנוש. כך שאפילו האדם מתבזה בעיני בני זמנו, הוא עדיין מקווה להכרה מצד הדורות הבאים. הגם שכרגע איש אינו יודע עליו ואינו מעריך אותו.

האידיאל הגשמי הוא למלא את הרצון לקבל, לפי כמה שהרצון לקבל מרגיש ומשתוקק. וככל שהרצון לקבל גדול יותר, הוא דורש מילוי איכותי יותר. ומילוי איכותי באמת, הוא לאו דווקא יותר גדול. היינו, אם בדרגה נמוכה הרצון לקבל רוצה הרבה בתים, הרבה אוכל, הרבה בגדים, בדרגה יותר גבוהה הרצון הוא לשליטה, בדרגה עוד יותר גבוהה הוא לכבוד ובדרגה הגבוהה ביותר הוא לידע וחוכמה.

ובכל דרגה ודרגה הרצון לקבל משתנה בצורה החיצונית שלו, בביצוע שלו, במילוי שלו. ואי אפשר להשוות בין רצון לקבל, שנמצא בכבוד ומוכן לתת את כל מה שיש לו עבור כבוד, בתים, כסף, שליטה, לבין רצון לקבל שנמצא בידע, שלא איכפת לו מכבוד, ומוכן לחיות בלי כלום, חוץ מאותו מילוי מיוחד. ולכן אחד לא מבין את השני, ואי אפשר להשוות בין מילוי אחד לשני. אלא רק לפי סולם ערכים אפשר לומר מי יותר גדול ומי פחות.

אבל הערכים האלה מטעים, לכן לעיתים לא נמצאים בהכרה נכונה לגבי אדם מסוים. אנשים שלא עברו מחסום, פתאום לא רוצים כלום חוץ ממשהו רוחני. אבל הרצון הזה שלהם הוא האגו הכי גדול שיכול להיות. כי הם רוצים כבוד או שליטה, ומוכנים לשלם כסף או לתת לאחרים מה שהם רוצים, כדי שיספקו להם את המילויים האלה.

ולנו נראה שהם לא רוצים כלום. כי בעיני אדם שרוצה כסף, אלה שמוכנים לשלם, רק שיתנו להם כבוד, הם כביכול יותר רוחניים. אבל הם לא יותר רוחניים, אלא נמצאים ברצון לקבל יותר גדול. לכן עד שעוברים מחסום, הערכים האלה בתוך האדם, לא תמיד נראים לעין בצורה נכונה. כלומר, תמיד צריך לבחון לפי איזה אידיאל האדם עובד, אידיאל גשמי או רוחני.

האידיאל הרוחני, מקורו בבורא. יסודו של האידיאל הרוחני הוא לזכות בהכרת הבורא. על כן אדם בעל אידיאל רוחני יכול על ידי העיסוק בחוכמת הקבלה להתרומם מעל תכונות אנושיות אגואיסטיות ולהשיג את תכונותיו של הבורא.

האידיאל הרוחני הוא להתפאר בעיני הבורא, להיראות טוב בעיני הבורא, שהוא הטוב ומטיב. מהו טוב ומטיב? הבורא דואג שנרגיש אותו בכלים שלנו כטוב. ואז האדם רוצה לתת לו תענוג, או במילים אחרות, שהבורא ירגיש טוב מהיחס של האדם כלפיו. אבל בלי שהוא יהיה בתמונה, שהבורא לא ידע עליו, כדי שלא יהיה לאדם שום דבר מהנתינה הזאת. אלא הרצון של האדם הוא רק לגרום תענוג לבורא.

זהו האידיאל הרוחני. כמו שהבורא נותן לנו תמיד כל טוב, אבל נסתר מאיתנו, כך גם האדם מוכן להיות באותו מצב, לתת לבורא כל טוב ולהיות נסתר ממנו. ועל התחלת היחס הזה לבורא בנוי האידיאל הרוחני.

הרב"ש מתאר את המצב הזה כך: שאפילו הנברא לא יודע שהוא משפיע. כלומר, לא רק הבורא אינו יודע עליו שהוא נותן ומשפיע לו, גם האדם עצמו לא יודע אם הוא משפיע לבורא או לא. הרב"ש מגדיר כך מצב שנקרא "ללא שום פניה לעצמי", שממנו מתחיל הניתוק מהרצון לקבל. וחוכמת הקבלה היא הכוח שיכול לתת לאדם את התיקון הזה, להתנתק מהתעניינות עצמית ומאינטרס אישי.[16] לכן בעל הסולם כותב:

כל זמן שעם ישראל שמר על עקרונותיה של חוכמת הקבלה בגלות, הוא היה מוגן. ועל אף שהעמים שביניהם התפזר, ניצלו את היותו עם מפותח, הוא עדיין נותר חזק מבחינה רוחנית, ועוד יותר מאזרחי המקום.

אלא שחלק גדול מהעם החל לשאוף לממש את תכניותיו האגואיסטיות. הוא איבד את מטרת חייו הרוחנית, השתוות הצורה לבורא, ובמקומה החל לצבור הון, וגם הציג את מטרותיו הגשמיות כראויות והולמות. כאשר את הכסף שהרוויח פיזר על הנאות החיים, ובכך השתווה לעמים שבתוכם הוא חי.

התהליך הוא הדדי. גם בעם ישראל שמתערב בין אומות העולם, וגם באומות העולם עצמן, הרצון לקבל משתנה וגדל כל הזמן. ומפני שהוא גדל, מתאפשר המצב, שעם ישראל נמצא בין אומות העולם. אם עם ישראל היה בין אומות העולם מלכתחילה, שהן היו ברצון לקבל קטן, הן לא היו יכולות "לגעת" בפנימיות, בעם ישראל. כלומר, להתחיל את המגע בין הכוונה על מנת להשפיע, הרצון להגיע לרוחניות, ובין הרצון לקבל.

כך גם האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה מוכן לעשות הכול, ללא שום בעיה, שום דבר לא קשה לו. אבל זו התחלת הגלות. אחר כך מוסיפים רצון לקבל, שגדל במשך אלפיים שנה בישראל ובאומות העולם, או כעת במי שמתחיל ללמוד קבלה. ואז הגלות הולכת ונעשית יותר ויותר קשה, לא בהכרח בצורה כמותית, שמקבלים יותר מכות, אלא בצורה איכותית. שאומות העולם נותנות לעם ישראל יותר חופש, בתנאי שיקבל את "נימוסי השולחן" שלהן. ומצב זה נקרא גלות.

גלות היא התרחקות מכוונה על מנת להשפיע והשתתפות יחד עם אומות העולם. ככל שאדם מתקדם לגאולה הרוחנית, הוא יותר ויותר מעורב עם הרצון לקבל, שהולך וגדל בו בהתמדה, ולכן נראה לו שהוא מתרחק מרוחניות. ככל שהוא יותר מתקדם הוא הולך ומתרחק, ולכן הוא נמצא במבוכה, האם הוא מתקדם נכון. כמו בני ישראל שצועקים למשה במצרים, האדם מרגיש לגמרי מרוחק מהגאולה, וזאת מפני שהרצון לקבל חייב לגדול בזמן הגלות עד לצורתו המקסימאלית.

בכך הוא עורר על עצמו את שנאת הסובבים, וכן השגחה נוקשה מלמעלה. היחס הבלתי יאה כלפי חוכמת הקבלה הביא אותו עד לסף השמדה. שכן אילו קיים את דרישותיה של החוכמה, הוא היה מעורר על עצמו את ההשגחה העליונה באופן הטוב ביותר.

הבעיה היא, שלא מבינים את כל התהליך. התהליך מתרחש או לפי לוח זמנים או לפי הרגשת ההשתתפות של האדם. אם מתחילת הגלות עם ישראל לא היה עוזב את חוכמת הקבלה, אלא מחזיק בה כמה שאפשר, כפי שהיא היתה לפני הגלות, לפני החורבן, והיה מתפתח יחד עם חוכמת הקבלה - מתערבב עם אומות העולם, אבל יחד עם זאת מתקן את ההתערבות שלוש - שלא היינו עוברים גלות כה ארוכה. כמו באדם פרטי, שיחד עם הרצון לקבל שגדל בו, על ידי לימוד חוכמת הקבלה הוא מושך אורות המקיפים כדי לתקן את עצמו, ולכן מזרז את התפתחותו, ולא זקוק לאריכות הגלות.

 ____________________

[16] הרב"ש, שלבי הסולם כ"ג (במדבר), מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה: מאמר לא תש"ן.