ביאור 4 - על "חוק
אחד"
מהם מסך ואור
חוזר?
במסך
ואור חוזר משפיעים לבורא. הם בדיוק מה שמרגישים כהשפעה של הבורא, בהתאם לאיך
שמשפיעים לבורא. ואז הרצון הוא רק כלי, שעל ידו האדם יכול להפוך את מה שהוא מרגיש
כנתינה מצד הבורא, לנתינה לבורא מצד עצמו. והנתינה הזאת הופכת להיות המילוי שלו,
למה שממלא אותו.
המילוי של האדם הוא
בדיוק מהנתינה, מסך ואור חוזר. רק הנתינה היא החיות שלו והוא לא רוצה יותר. הוא חי
בתוך הנתינה. לא במלכות, לא ברצון, אלא בט' ראשונות, באור חוזר, במה שהוא נותן.
אבל הרגשת המילוי שלו, הרגשת החיות, היא ממה שמלכות מתמלאת עם מסך ואור חוזר.
ההרגשה היא בתוך מלכות, היא לא יכולה להיות מחוץ למלכות. האדם, הנברא, לא יכול
לצאת מעצמו. וכמה שירצה הוא לא מסוגל להרגיש מחוץ לו.
לכן הרגשת החיות היא
בתוך מלכות. אבל ממה מלכות חיה? לא מכך שנמצאת בתוך עצמה, אלא שנמצאת מחוץ לה, בנתינה,
בט' ראשונות, באור חוזר, בט' ספירות דאור חוזר. אבל בט' ספירות דאור חוזר אי אפשר
להרגיש שום דבר. אלא בהן האדם מבטא את עצמו, הן הכוונה שלו, הכיוון שלו. ההרגשה
היא בכל זאת בתוך מלכות. ומהחיסרון בט' ראשונות שהוא תוצאה משבירת הכלים, שאז
נכנסו למלכות כל הרצונות, היא יכולה להרגיש מה יש לפניה, בעל מנת לקבל.
לכן בלימוד הקבלה אדם,
שמשתדל למלא את עצמו בעל מנת לקבל, מרגיש שהוא נעשה יותר ויותר ריק, ולא מגיע
לכלום. וזה בא לביטוי במיוחד בזמן שנמצאים בחברה, חברה שבצורה חיצונית משתוקקת לעל
מנת להשפיע. אז מתעוררת באדם הבנה שבעל מנת להשפיע החיים נכונים ונצחיים. ולמרות
שכל חברי הקבוצה לא נמצאים עדיין בהשפעה, אבל הם מדברים עליה, והדיבורים שלהם כלפי
האדם הם אמיתיים. הוא קולט אותם כאילו חבריו כבר בהשפעה.
ומתוך שקולט מדבריהם,
שיש חיים בעל מנת להשפיע, חיים נצחיים וטובים, שהם בדרגה אחרת לעומת דרגת הקיום
שלו, שכל הזמן חושב על עצמו ונשאר ריק, ואין לו שום תועלת מזה. אז כל ההבחנות האלה
שמתעוררות ולאט לאט נאספות בתוך האדם, הן מביאות אותו להחלטה, שהוא חייב להיפרד
מצורת המילוי של השתוקקות תמידית לעל מנת לקבל, ולצאת ממנה לחירות.
ההרגשה שהוא נמצא בתוך
שליטת הרצון לקבל, שמחייב אותו כל הזמן לרוץ אחר המילויים, גורמת לו לרצות לצאת
ממנו בכוח. ואז האדם באמת מתחיל להשתוקק לחברה, ולהבין שרק החברה יכולה לעזור לו
לצאת מהרצון לקבל שלו.
מכאן אנו למדים, שהבורא ברא את הרצון ליהנות, לא במטרה
שהאדם ישתמש בו בצורה ישירה, ליהנות לעצמי, אלא כדי שישתמש בו בכיוון ההפוך, כלפי
הבורא, ליהנות למענו, ובאופן כזה ייעשה דומה לו. מלכתחילה "סוף מעשה במחשבה
תחילה".[9] מלכתחילה הבורא סידר את הבריאה, את הרצון לקבל, בצורה כזאת, שאפשר ליהנות בו רק
בעל מנת להשפיע. ובעל מנת לקבל הרצון אף פעם לא מתמלא. אין מצב במציאות, שהרצון
לקבל מתמלא באור ותו לא, שנשאר במצב שמרגיש כל הזמן תענוג. כי אור שנכנס לתוך
הרצון לקבל, מכבה את הרצון, מכבה את החיסרון.
ורצון לקבל שלא מרגיש
חיסרון, לא מרגיש את המילוי. ואז אי אפשר לומר, שאור נמצא או לא נמצא בו. כי אור
הוא הרגשת התענוג, הרגשת המילוי. זאת אומרת, הרצון לקבל שנברא על ידי האור, לא
בנוי כדי למלא את עצמו באור, ולא כדי בכלל ליהנות. הוא רק נקרא "רצון
ליהנות", אבל הוא לא נהנה מן האור. כי מלכתחילה הוא בנוי בצורה כזאת שהוא
יכול ליהנות רק אם הוא עובד בכוונה על מנת להשפיע.
ובעל מנת לקבל אין
דוגמה לתענוג, שאפשר לקבל וליהנות. בעיקר לא התענוגים הממשיים, תענוגים רוחניים
מהרגשת האור העליון. לא מדובר בתענוגים שאפשר ליהנות קצת כדי להחיות את עצמנו בזמן
ההכנה, הנקרא העולם הזה. שמתוך כל הרצונות, העולם הזה הוא אותו האזור, אותה שכבה
קטנה של רצונות, שאפילו לא חל עליה חוק הצמצום, וכעת מותר ליהנות ממשהו ביני
לביני.
הרצון לקבל לא נברא
כדי ליהנות בצורה ישירה, ולכן "סוף מעשה במחשבה תחילה". כשהבורא ברא את
הרצון לקבל, הוא מיד התכוון לסוף התיקון שלו, שיוכל בעל מנת להשפיע למלא את עצמו
וליהנות. וכאשר מוחלפת הכוונה האגואיסטית "למען עצמי" כולה, בכוונה
האלטרואיסטית למען הבורא, האדם כולו משתווה לבורא. כי פעולות האדם הן רק בכוונה.
המעבר מכוונה אגואיסטית "למען עצמי" לכוונה
אלטרואיסטית "למען הבורא" אינו נעשה בן רגע. שינוי כזה במחשבות,
בהרגלים, בהווי ובאורח חיי האדם, דורש השתנות הדרגתית.
כיוון שהחברה היא זו שמכתיבה לאדם לאילו סוגי הנאה ישתוקק,
בדיוק כשם שהיא מכתיבה את האופנה, אז רק באמצעות שינוי החברה הסובבת, לחברה שתמיר
את ערכי הקבלה שבתוך האדם בערכי השפעה, ניתן לעבור מן הכוונה למען עצמי לכוונה
למען הזולת.
מפני
שהרצון לקבל לא מיועד ליהנות בצורה ישירה, היעוד שלנו הוא לפתח כוונה בעל מנת
להשפיע. ורק בַכוונה אנו נעשים דומים או לא דומים לבורא. אין רצון ללא כוונה, כי
מעולם "אין סוף" הרצון משתלשל יחד עם הכוונה. אבל בצורה האידיאלית של
הרצון, אם הוא היה ללא כוונה, כמו באין סוף לפני הצמצום, אי אפשר היה לקבוע שהוא
רע או טוב. כמו שכתוב, בפרקי דרבי אליעזר, שבאין סוף היה "הוא ושמו אחד"[10],
אמנם שהיה ממולא כולו.[11]
וכך יוצא, שהרצון לקבל
אינו הגורם, הנושא, שבו צריך לטפל. אלא צריך לחשוב ולהחזיק רק בכוונה, בבדיקה לשם
מה היא, כדברי בעל הסולם: "למי אני מהנה".[12]
רק הדאגה הזאת צריכה להיות לאדם. ולא גודל ואופן הרצון. מכאן נובע אותו חוק בקבלה,
שאסור לשנות את הרצון עצמו, או להפסיק להשתמש בו, בגלל שהוא לא נראה לנו יפה. אלא
כל השימוש הוא רק על ידי הכוונה. כל התיקון הוא רק כוונות.
ובהתאם לכוונות
הנכונות שיש באדם, מתעוררים בו רצונות שונים בהתאם לגודל הכוונות. ואין זו הדאגה
של האדם, אלא המערכת הפנימית של מבנה הנשמה היא שמחייבת את התעוררות הרצונות האלה
או האחרים. והאדם צריך לדאוג רק על הכוונה. והכוונה היא פשוטה, לא חשוב על רצון
כלשהו או על איזה מצבים, אלא היא מחויבת להיות כלפי הבורא, בקו האמצעי.
וכך כל עבודת האדם
הופכת להיות לא במלכות עצמה, אלא, בהתאם למה שהוא מגלה בט' ראשונות דאור ישר,
לעשות מהן ט' ספירות דאור חוזר. ועל מה שקורה במלכות, איזה רצונות מתעוררים בה
ואיזה רשימות, אין לו בכלל מה לדאוג.
אם כן, מהי השיטה המאפשרת לאדם להשיג את תכונת הכוח העליון,
במהירות ומבלי לסטות מהמטרה? האדם יוכל להשיג את כוונת ההשפעה רק במידה שיקבל על
עצמו את צורת החשיבה, את החוק: לדאוג לעצמו במידת ההכרחיות לקיומו בלבד, ובכל מה
שמעבר לזאת, ידאג לטובת החברה והנזקקים. אלא ששינוי מסוג זה, שיַשווה את האדם
בתכונתו לכוח המשגיח העליון, מתאפשר, כאמור, רק בחברה מיוחדת, שנבנתה בכוונה לשנות
את האדם. הקשר עם הבורא אפשרי רק דרך התבטלות כלפי החברה.
_______________________
[9] על "סוף מעשה במחשבה תחילה" ראה הערה מס' 5 בביאור על
"הקדמה לספר 'פי חכם'".
[10] זכריה יד, ט: "והיה ה' למלך, על-כל-הארץ; ביום ההוא, יהיה ה'
אחד ושמו אחד". להסבר ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"ב, הסתכלות
פנימית, דף סא אות כו.
[11] פרקי דרבי אליעזר, י: "ומלאת כל ארעא המלך העשירי חוזרת
המלוכה לבעליה מי שהיה ראשון מלך הוא יהיה אחרון מלך שנאמ' אני ראשון ואני אחרון
ומבלעדי אין אלה-ים וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד
ושמו".
[12] בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה