[14.01] הסתר כפול

ביאור 1 - על "ההסתר והגילוי של הבורא"

הסתר כפול

בהסתר כפול הנקרא הסתר בתוך הסתר, הבורא נסתר מהאדם. האדם אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא. אלא דבר בחייו אינו נתפס בכלי האדם כמגיע ממנו. נהפוך הוא, האדם מרגיש שהבורא זנח אותו, ואינו שם לבו אליו.

בהסתר בתוך הסתר האדם לגמרי מנותק, ו - אינו מרגיש, גם לא את צדו האחורי של הבורא, כלומר, הוא לא מרגיש גם את השלילה ממנו. כי הבורא הוא טוב ומטיב. ואם האדם מרגיש את הטוב ומטיב, וקושר אותו עם הבורא, נקרא שמכיר את ה"פנים". ובַפנים של הבורא, יש פנים גלויות ופנים לא גלויות. אבל אפילו בפנים שאינן גלויות, יש לאדם הרגשה, שיש לו משהו טוב, שבא מהבורא, מהכוח העליון. האדם מרגיש שיש לו קשר אל הבורא, שהבורא פונה אליו, שהבורא מתייחס אליו טוב. גם במצבים לפני המחסום זוכים לפעמים להרגשה כזאת.

מה שאין כן כאשר האדם מרגיש את עצמו בייסורים. הוא יכול להרגיש, שהייסורים באים לו מהבורא, אבל אז נקרא שהוא מרגיש את הבורא דרך "האחוריים". זאת אומרת, לא לפי היחס הנכון של הבורא אליו, של טוב ומטיב, אלא באחוריים. ומה הם אחוריים? לא שהבורא הוא דו פרצופי, שממנו, מהפנים שלו, יוצאים דברים טובים, ומהאחור שלו יוצאים דברים רעים. אלא האחוריים והפנים נקבעים על ידי האדם מתוך קליטת הרגשת הבורא.

אם האדם נמצא עם הבורא בהשתוות הצורה, מבין אותו ו"קורא" אותו נכון, אז נקרא שהוא והבורא נמצאים פנים בפנים, הוא בהשפעה והבורא בהשפעה. וכאשר לשניהם אותם פנים דהשפעה אחד כלפי השני, האדם מתחיל להרגיש את הטוב, שאליו התכוון הבורא. וזה נקרא שהבורא מאיר לו פנים. אבל אם האדם מרגיש ייסורים ושהם באים מהבורא, אז נקרא שהוא לא נמצא בפניו אל הבורא, שהיחס שלו לבורא אינו לפי השתוות הצורה. כלומר, האדם לא נמצא בכלים דהשפעה. כי אם הוא היה בכלים דהשפעה, מעל הרצון לקבל שלו, הוא אף פעם לא היה מרגיש שבא לו רע מהבורא.

לכן, הבורא הוא תמיד עם הפנים כלפי האדם, ורק האדם נמצא אליו באחוריים, בקבלה ולא בהשפעה. אלא כשמדברים מצד האדם, לא אומרים שהוא משתנה ב"פנים", היינו, בהשפעה, בהשתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש טוב. וגם לא שהוא משתנה ב"אחוריים", באי השתוות הצורה לבורא, ומשום כך מרגיש רע. אלא תמיד האדם הוא המסתכל על המציאות שלפניו, ובהתאם לה קובע אם הבורא טוב או רע אליו. הוא לא תולה בעצמו את מה שרואות עיניו, שהוא נמצא בפנים או באחור כלפי הבורא, אלא טוען שהבורא הוא המתייחס אליו טוב או רע.

על כן הוא מייחס את ייסוריו לגורל או לטבע העיוור, שכן יחס הבורא כלפיו מורגש בו כיחס מבלבל מאוד, שמביא אותו עד כדי איבוד האמונה.

בהסתר כפול הייסורים נעשים כל כך גדולים, שהם מבלבלים את האדם. והוא מאבד את הקשר עם הבורא, ותולה את מצבו בטבע או ביד המקרה. טבע נקרא כל דבר אחר חוץ מהבורא. כי הבורא הוא שורש לכל, "אין עוד מלבדו".[1] אבל אם השורש הזה נעלם, מתחילים לראות מציאות אחרת ממה שהוא ברא, מציאות בלעדיו, שהיא נקראת טבע. ובלעדיו, ישנם גורמים רבים, שיכולים להתראות לאדם כסיבות למצבו.

אם כך, למה הייסורים מסתירים את הבורא? וגם התענוגים, למה הם יכולים להסתיר, או לא להסתיר, את הבורא? מצד מי באה ההסתרה, מצד הבורא או מצד הנברא? יש חוק שנובע מהמציאות של בחינה א' בד' בחינות דאור ישר. בכלי, בבחינה א', מתגלה התענוג ובתוך התענוג מתגלה שורש התענוג, בחינת שורש. וכך בחינה א', חוץ מלהרגיש תענוג, אור שממלא אותה, מתחילה להרגיש בחינה יותר עליונה, את בחינת שורש, את מי שממלא אותה, את בעל הבית.

כלומר, הבורא מתגלה בתוך התענוג כמקור התענוג. ומשום כך הכלי, הרצון לקבל, מתחיל לרוץ אחרי המאציל, אחרי השורש. נטבע באדם רצון לקבל, שמרגיש את השורש כנעלה, כחשוב, ולכן הוא רואה בשורש תענוג גדול וערכים גבוהים ונעלים, ומתחיל להשתוקק לשורש. עד כדי כך, שלהידמות לשורש ולהיות קשור אליו, זה בשבילו תענוג גדול יותר מהתענוג שממלא את הרצון לקבל הגולמי.

וכך בבחינה ב', מתוך שמרגישה, שהבורא ממלא אותה כמקור התענוגים, הכלי רוצה להיות כמו בורא. אבל כאשר מקבלים תענוג מבעל הבית, ומרגישים את בעל הבית, האם תענוגים שפוחתים ונעלמים, מפחיתים את תשומת הלב לבעל הבית? האם בהתאם לתענוגים שהולכים ונעלמים מההרגשה של האדם, הולכת ונעלמת גם דמותו של בעל הבית כטוב ומטיב, כשולט, כגדול, כגבוה?

או האם על ידי מאמץ מסוים, אפשר להישאר בהכרת הטוב של בעל הבית, אפילו אם התענוגים נעלמים, ולא להיות מוכנים להיפרד מבעל הבית, אלא לרצות שבחינת שורש תישאר בתוכי לתמיד? והתענוגים יכולים להיות מורגשים או לא מורגשים, או אפילו שיבואו במקומם ייסורים. יש לאדם עניין שהתענוגים ייעלמו כדי לבדוק את עצמו, שהוא לא תלוי בהם. האם אפשרי שהם ייעלמו, שיהיו ההפך כלפי הרצון לקבל?

או אפשר לשאול אחרת, האם אפשרי מצד הנברא לרצות להרגיש שהתענוגים נעלמים. האם אפשר לקבל כוחות שלא להיות תלוי בהרגשת הרצון לקבל, אלא שדמות בעל הבית, דמות הבורא, תמלא את האדם במקום התענוגים, בכוח ובתענוג הרבה יותר גדולים מהתענוגים הקודמים?

והאדם שאינו תלוי בהרגשה של תענוגים או ייסורים, ששניהם אותו דבר בשבילו, הוא נקרא ש"ממית" את הרצון לקבל שלו, כאילו לא נמצא. לאחר שרכש על פני הרצון לקבל את תכונת הבינה, אמונה, התגברות עילאה, בעזרתה הוא נעשה מוכן להשתמש ברצון לקבל שלו, "לשחק" איתו, לכל כיוון, מאפס תענוגים ועד תענוגים עצומים, אבל רק לטובת בעל הבית. ליהנות מפני שבעל הבית רוצה שהוא ייהנה, או להתנתק מתענוגים מפני שבעל הבית רוצה, שלא יהיה תלוי בתענוגים.

ובכך האדם מתחיל להיות חופשי כמו הבורא, ולראות את הבריאה, כמו שאומר הכתוב: "כל מה שברא, נברא בשבילי"[2], כדי לקחת את הבריאה שברא בעל הבית, את הרצון לקבל, את המציאות כולה, ולעשות בה הכול רק במטרה להידמות לבורא, להשפיע לו.

ומיהו האדם שנמצא בהסתר כפול? לא כל האנשים שחיים בעולם הזה נמצאים בהסתר כפול. אלא רק מי שהיה באיזה גילוי, בהרגשות מסוימות של התפתחות, ואחרי שנרשמות בתוכו רשימות של התפעלויות מהבורא, הוא "נזרק" למצבים שונים, שאחד מהם נקרא הסתר כפול.

ובמצב הזה האדם מתרוקן לגמרי מהרגשת הבורא. הוא לא מרגיש את המקור, אלא רק ייסורים. אבל אם הוא לוקח לידיו ספר קבלה, או שומע ממקור מסוים, או מקבל תזכורת, ממחשבה שעולה פתאום במוחו על מצבו, אז הוא יכול לפענח נכון את מצבו, ולהבין שקודם הוא היה בהסתר כפול. ומרגע שמתחיל להבחין בכך, הוא כבר לא נמצא בהסתר. אבל יודע במה הוא היה, מפני שמתגלות בו רשימות ממצבים אחדים. ממצבו לפני ההסתר, ולאחר שנכנס להסתר, לחוסר הכרה, וחוזר כביכול ל"חיים". הוא מכיר לְמה חזר, ומתוך כך קובע שהיה בחוסר הכרה.

ומה קורה לאדם שהיה בגילוי או בהסתר רגיל, ונכנס להסתר כפול, ומתחיל להרגיש מצב של הסתר כפול? על כך מסביר בעל הסולם בתיאור שכאן.

_____________________

[1] דברים ד, לה.

[2] סנהדרין דף לז ע"א: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".