ביאור 1 - על "הגלות
והגאולה"
ביאור על "הגלות והגאולה"
"ובגויים
ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".
"והעולה
על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים: נהיה כגויים".
ההיסטוריה
מוכיחה, שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד, הוא, להבדיל מכל העמים, אינו
יכול להתקיים שם, וגם לא להיטמע בעמי הגויים. עם ישראל לא ימצא לו מנוח ביניהם,
בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם משם את ה' אלוקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך
ובכל נפשך".
כל
עוד לא מימש עם ישראל את ייעודו, גילוי הכוח העליון, הוא יוסיף לעורר על עצמו
צרות. וזאת, עד אשר יזכה לראות כי אין זו יד המקרה, אלא ידה של השגחה עליונה
מכוונת וחד משמעית.
כל דבר צריך לראות מהמקור העליון,
מ"אחד, יחיד ומיוחד".[5] למה הבורא, שהוא כל יכול, הציב את ההתפתחות שלנו בצורה כזאת? הבורא, שהוא טוב
ומטיב, ברא רק דבר אחד, מצב אחד, טוב ומטיב קבוע - "אני הוי"ה, לא
שיניתי"[6],
"אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת"[7],
"טוב ומטיב לרעים ולטובים"[8] - שלא משתנה, כי הטוב לא יכול להשתנות, הוא תמיד טוב.
אם כך, למה הנברא, שהבורא מתייחס אליו
תמיד טוב, חייב לעבור כל מיני מצבים שנקראים מצבי התפתחות? כדי להגיע בעצמו להרגשת
הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו. ולומדים זאת מתוך חוכמת הקבלה, שאי אפשר להרגיש את
האור, אלא רק מתוך הכלי. וכלי, כדי להרגיש את האור, חייב להיות כלול משתי הרגשות
הפוכות: טבע הכלי וטבע האור. וככל שההרגשות האלה יותר מנוגדות, ההתפעלות, ההתרגשות
בתוך הכלי, היינו, בתוך הנברא, היא יותר עמוקה, יותר מורגשת, יותר מובנת, כאותו
הטוב ומטיב, שהבורא משפיע לו.
אם הנברא לא עובר שום הבחנות בין אור
וכלי, הוא לא מרגיש איפה הוא נמצא. אם הבחין מעט בין טבעו לטבע האור, בעביות א'
למשל, הוא כבר יכול לקבוע מי הוא וכנגד זה מי הוא הבורא. וכך הלאה בעביות ב', ג'
וד'. כלומר, מפני שברצון לקבל שלנו ישנן מלכתחילה חמש דרגות עביות, אז ישנן חמש
מדרגות, שבהן האדם משיג את עצמו, וכנגד זה משיג את הבורא.
קודם האדם משיג את עצמו הפוך מהבורא, מה
שנקרא השגת חומר הנברא או הכרת הרע. ואחר כך, ככל שהוא מסוגל לשנות את הטבע שלו,
מכוונה על מנת לקבל בחומר שלו לכוונה להשתמש בו בעל מנת להשפיע, הוא משיג ומגיע
להרגשה הפוכה מהחומר שלו, להרגשת האור, להרגשת הבורא. וכל דבר מושג רק
"כיתרון האור מן החושך".[9] אי אפשר אחרת.
בבורא אין הבדל בין מי שמרגיש לבין מה
שהוא מרגיש. אצלו פעולה ופועל הם אותו דבר. אין "הוא" ו"הוא עושה
משהו". ובנברא יש שני מצבים: הנברא, ומה שהנברא פועל, מרגיש, משיג. לכן
ההרגשה בנברא חייבת להיות כלולה משני נתונים: "אני" ו"מה שאני
מרגיש", אני ובורא.
אין במציאות יותר מאני ובורא. והאדם חייב
להשיג את שניהם. ואז מתוך ההתפעלות, מתוך ההשוואה ביניהם, הוא מרגיש את מציאותו
בעולם. ככל ששניהם נמצאים בהרגשתו הפוכים יותר ורחוקים יותר זה מזה, ההרגשה שלו
היא יותר עמוקה ונותנת לו יותר התפעלות.
בדומה למשולש, שעומד על קדקודו והולך
ומתרחב כלפי מעלה. ככל שהנברא הולך וגדל, הוא מרגיש איך מצד שמאל גדל אופיו, הרצון
לקבל, החומר שלו, ומצד ימין, גדל הבורא, יכולת ההשפעה. והמרחק ביניהם הולך וגדל כל
הזמן, עד שהוא מורגש בו כמרחק אינסופי. אבל באותו מרחק אינסופי, שהאדם עולה ומשיג
את שני הקווים, ימין ושמאל, הוא מדביק אותם לקו אמצעי, שבין שניהם. כך, שההבנה
שלו, ההשגה שלו, עולה ומעמיקה דווקא משני הקצוות האלה.
לכן גם בלימוד חוכמת הקבלה, ככל שהאדם
הולך ומתקדם, החומר הנלמד הוא מצד אחד יותר מובן בשכל, ומצד שני יותר רחוק בהרגשה.
ובאדם חייבים להיות אלה כנגד אלה, יותר שאלות מתשובות, יותר חוסר הבנה ובלבול
מהבנה. ומטרת הלימוד שלו חייבת להיות לא הבנה אלא משיכה של אור מקיף, שנמשך דווקא
לאותם החסרונות שמצטברים באדם, כשהוא רוצה להשיג מה שלומד.
זאת אומרת, הרגשת "הגלות",
הרגשת חוסר הידע, חוסר התקשורת עם הבורא, חוסר המגע עימו, חוסר ההכרה בו, חייבת
להיות בולטת מאוד באדם, לפני שהוא מגיע לגאולה. דווקא החושך חייב יותר ויותר
להצטבר לפני שהאדם מגיע לאור. והרצון לקבל דוחף את האדם ללא הרף לדעת בשכל, להסכים
עם המצב, ורוצה למחוק את ההרגשות הלא נעימות של "אני לא משיג",
"אני לא מבין", ורוצה לברוח מהן. ואם המצבים המתקדמים שלו הם פחות
נעימים מפני שהרגשת הגלות מצטברת, האדם חייב להגיע למצב שהרגשת הגלות מרוחניות
תהיה כל כך שנואה וכואבת לו, שהוא יצעק ויפרוץ ממצבו לרוחניות.
לכן בעל הסולם אומר: "ובגויים
ההם", היינו, ברצון לקבל שהאדם נמצא בו, "לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף
רגלך". כלומר, מי שהולך ומתקדם לרוחניות, לא מרגיש מנוחה במצב שנמצא בו.
הרצון לקבל, האגו שלו, רוצה ליהנות, ליהנות מהשיעור, או ליהנות שנמצא באיזו הבנה,
ולפי זה האדם בודק את חומר הלימוד ואת ההתקדמות שלו. אבל צורת הבדיקה הזאת אינה
נכונה, כי ההתקדמות היא ככל שמרגישים יותר חושך. לכן הבורא כאילו מאחל לאדם,
ש"בגויים ההם", כל זמן שהוא בעל מנת לקבל, הוא לא ירגיע ולא תהיה לו
מנוחה.
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה".
כלומר, האדם כל הזמן רוצה לברוח מהמצבים האלה ולהיות כ"גויים", כרצון
לקבל שמנהיג אותו. הוא רוצה ללכת בעקבותיו, להבין, ולהרגיש בו מילוי מידי, להרגיש
בתוך הרצון לקבל, שנמצא בעל מנת לקבל, כמה הוא מתמלא. אבל האדם שמתקדם נכון לא
מקבל בו מילוי, אלא הרגשת הרע מצטברת בו יותר ויותר.
וההיסטוריה של כל האנושות ושל עם ישראל
בתוך האנושות מוכיחה זאת, וגם התהליך הפרטי של כל אחד ואחד מוכיח, שכך מרגישים
כאשר מגיעים למצב, שנמצאים בו לפני פריצה מגשמיות לרוחניות. מצד אחד, האדם מאוד
רוצה להתקדם ולהיכנס למגע עם הבורא, כמו "חולת אהבה אני".[10] ומצד שני, הוא מרגיש "חולה" אהבה, חולי. הוא מרגיש עד כמה הוא מנותק, עד
כמה הוא נמצא בגלות. ושני הקצוות האלה חייבים להיות ברורים וגדולים. והמתיחות
ביניהם, המרחק ביניהם, חייבים להיות מקסימאליים, כמה שנקבע לכל נשמה ונשמה לפי
האופי שלה והטבע שלה. ואז האדם פורץ את המחסום.
גם מסיפור יציאת מצרים, שהוא דוגמה לכל
היציאות מגלות לגאולה, רואים את כל המצבים שמצטברים ועוברים על האדם, והוא מרגיש
את עצמו יותר ויותר במבוכה: שבע שנות שובע, ולאחריהן שבע שנות רעב, ומלך חדש קם על
מצרים, ובאות עשר המכות, ומתרחשת בריחה, ועוד. כפי שמתואר גם ב"מגילת
אסתר". מהיכן מגיעה הגאולה של גלות בבל? כשהיהודים נמצאים במבוכה תחת שלטון
פרס והם לא יודעים מה יקרה. כלומר, היהדות, היינו הנטייה לבורא, לא מובנת, האם היא
נכונה או לא, האם צריך לצאת מהגלות או לא. וקורה היפוכו של דבר, המן הופך למלך
במקום המלך אחשוורוש, והוא חוגג ורוצה להשמיד את היהודים, היינו, את הרצונות
שמשתוקקים לבורא.
ועד שלא מגיעים לנקודת המתח המקסימאלית
בין ההשתוקקות לבורא לבין הרגשת החושך והניתוק ממנו, לא מתרחשת הגאולה. ולכן כל
העבודה בזמן הגלות היא עבודת הבירור. עד כמה החומר של הכלי מושך אותנו למלא את
עצמנו, להרגיש טוב, לקבל ידע ולהרגיע את הרצון לקבל. עד כמה חייבים להודות בפני
עצמנו, שאין לנו כלום, שלא משיגים את הבורא, שנמצאים בצורה הפוכה ממנו, וכל פעם
יותר אומללים וריקים. וכך עד שהמצב מתפרץ באדם כסוף הגלות.
לכן בעל הסולם אומר: ההיסטוריה מוכיחה,
שעל אף פיזורו של עם ישראל בגולה מאז ומתמיד - בין הגויים. כלומר, לב האדם מלא
מחשבות של על מנת לקבל, ורק פה ושם ישנם רצונות להגיע להשפעה. ותמיד מדובר באדם
אחד ולא בעם כולו. אלא שכלל ופרט שווים, ולכן התהליך הזה מתרחש גם בעם. אבל חוכמת
הקבלה, התורה, מתכוונת לאיש אחד, למרות שהיא מדברת על האומה. הוא, להבדיל מכל
העמים, אינו יכול להתקיים שם, כלומר, המחשבה על מנת להשפיע לא יכולה להתקיים
בגולה.
אבל היא קיימת, וכולם, כל יתר הרצונות של
האדם, רוצים להשמיד אותה. והכוונות על מנת להשפיע, הכוונות הרוחניות, שלא יכולות
להתקיים בגולה, גם לא מסוגלות להיטמע בעמי הגויים. כלומר, מצב הגלות הוא מצב של לא
כאן ולא שם. להעלם לגמרי, הבורא לא ייתן, לא לעם ישראל ולא לכוונות על מנת להשפיע.
כי מטרת הבריאה היא להביא את האדם למצב שדווקא המחשבות על מנת להשפיע, המגע עם
הבורא, הדבקות עימו, הם שיצליחו, הם שינצחו. ומצב כזה נקרא שהאדם יוצא מגלות
לגאולה.
אבל בטרם קיים את התנאי: "וביקשתם
משם את ה' אלוקיך", כלומר, בגלות חייבים להגיע לתפילה, לצעקה, כמו במצרים:
"ויזעקו בני ישראל מן העבודה הקשה".[11] מאיזו עבודה? עבודת הבירור, איפה אני, הרצון שלי, ואיפה הבורא, למה אני והוא
נמצאים במאבק, ועוד. ורק אז "ומצאתי".[12]
התפתחותו
המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה. משום
שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
בהתפתחותנו יש חוקיות הנובעת מהיחס בין
האור לכלי. הבורא ברא בתוך האור שלו נקודה שחורה, הפוכה מן האור. והנקודה הזאת
צריכה להתפתח עד שהיא מתחילה להרגיש את עצמה. ומתוך שמרגישה את עצמה, היא מתחילה
להרגיש את הרצון שלה. ומתוך הרגשת הרצון היא מתחילה להרגיש את המילוי של הרצון,
ולאחריו את מי שממלא אותה, את הרצון שלה, בתענוג. כל השלבים האלה נקראים התפתחות
הנברא.
לאחר שהנקודה הזאת מכירה את הרצון שלה,
מכירה את התענוג שיכול למלא את הרצון ואת מי שנותן לה תענוג, מתוך ההרגשות האלה
היא צריכה להגיע להשתוות הצורה עם נותן התענוג. כך שחומר הבריאה, הרצון לקבל עצמו,
והתענוג שנמצא בתוך הרצון לקבל, הם הבסיס להגיע להשתוות הצורה למי שממלא, לנותן
התענוג. זאת אומרת, הרצון לקבל והכוונה על מנת להשפיע הם התנאי, שאותו נברא יגיע
להשתוות הצורה עם הבורא.
והחוקיות הזאת בין אור לכלי היא קבועה
מראש. ולא נשאר כביכול מצד הכלי עצמו, מצד הנברא, מה לעשות. כי הוא לא יכול לקפוץ
לטרם בריאתו, ולקבוע מה יהיה טבע האור, שיברא את ההפך ממנו, את הכלי, ומה תהיה
צורת הכלי. וכך צריך להתייחס גם למציאות שלנו. האדם לא מסוגל לשנות את הטבע, ולכן הוא
לא צריך לשנות אותו. אלא רק לשנות את ההשתתפות שלו, עד כמה הוא נמצא בהתפתחות,
היינו, בלהידמות לממלא אותו, לבורא.
על חומר הבריאה, על הרצון לקבל, עם האור
הממלא אותו, עוברים שינויים, והאדם יכול להשתתף במהירות השינויים האלה, ולא בשלבים
שהחומר חייב לעבור. כי הם כבר נובעים מטבע האור והכלי, שנקבע עוד לפני האדם. ומי
שמשתוקק לעבור את ההתפתחות הזאת בהכרה, בהשתתפות כמה שיותר מלאה מצידו, הוא נקרא
"ישראל", שמשתוקק "ישר" ל"אל".
והתוכנית הזאת מופעלת על כולנו כך, שכל
אחד חייב להכיר בעצמו את התפתחותו ולהשתתף בה במלואה. לכן בעל הסולם אומר:
התפתחותו המהירה של עם ישראל בהשוואה לעמים אחרים, עולה מתוך חוקי ההשגחה העליונה.
משום שהחובה לגלות את הכוח העליון באמצעות חוכמת הקבלה מוטלת על עם זה.
"עם ישראל" הוא הכוונה על מנת
להשפיע ו"עמים אחרים" הם טבע הכלי, הרצון ליהנות. ועם ישראל בהשתתפותו
עם העמים האחרים, היינו, רק כאשר הכוונה על מנת להשפיע תהיה על הרצון לקבל של כל
חומר הבריאה, רק אז נגיע ליישום חוכמת הקבלה, רק אז נוכל לתקן את כל החומר בכוונה
על מנת להשפיע.
כלומר, מתי חוכמת הקבלה נחוצה? כאשר
כתוצאה מהגלות, עם ישראל מתערב עם אומות העולם. היינו, בתוך האדם, מתוך רצונות
לכסף, לכבוד ולמושכלות, יש כבר נכונות ורצון להגיע לרוחניות. כל הרצונות שלו כבר
התערבבו עם הרצון לרוחניות, עם הכוונה על מנת להשפיע, שנמצאת בגלות. וכך מתחילה
העבודה על ידי חוכמת הקבלה שבאדם, שרק אז הוא מתחיל את הבירור הזה.
ולכן לפי אותו חוק שכלל ופרט שווים, גם
כלפי האנושות בעולמנו, עד שהיא לא מגיעה לשלב האחרון הזה, חוכמת הקבלה לא מתגלה.
וגם כלפי האדם, עד שהוא לא מגיע לרצון לרוחניות, הוא אינו זקוק לחוכמת הקבלה.
______________________
[5] על המושג הזה ראה בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות
ח"א, הסתכלות פנימית, דף יד. ראה גם הערה מס' 27 בביאור על "התנאים
לפרסום הידיעות שבחוכמת הקבלה".
[6] מלאכי ג, ו.
[7] בעל הסולם, תלמוד עשר הספירות ח"א, אור
פנימי, דף ט אות ב.
[8] ראה בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות
סא. ראה גם הערה מס' 8 בביאור על "הקבלה - שורש כל המדעים".
[9] קהלת ב, יג.
[10] שיר השירים ב, ה.
[11] שמות ב, כג: "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה,
ויזעקו; ותעל שועתם אל האלה-ים, מן העבדה".
[12] מגילה דף ו ע"ב: "לא יגעתי ומצאתי אל
תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה