[15.02] האם החוקיות של הסתר וגילוי מוכרת לתפיסת המדע הגשמי?

ביאור 2 על - "אחור וקדם צרתני

האם החוקיות של הסתר וגילוי מוכרת לתפיסת המדע הגשמי?

ההסתרה מורגשת באדם גם בחיים הגשמיים, ולכן אנשים מחפשים עצה אצל איש חכם או רופא, ופונים לספרים או לשדים ורוחות, בחיפוש אחר גילוי הנסתר מהם, כדי לקבל ממנו תמיכה, ולמצוא בו חיזוק ויסוד למה שקורה. זאת אומרת, אדם משתדל להעביר את הלא ידוע שבהווה ובעתיד לידוע, מתוך הרגשת הנסתר שקיימת בו. ולכן ישנם חכמי האמונה העממית שיודעים מה יילד יום, והכול פונים אליהם, ומוכנים לשלם כסף מזומן תמורת גילוי המחר, ותמורת העתיד הטוב שיסדרו להם.

אלא כל מה שהיה נסתר אתמול, הולך ונעשה מגולה יותר היום. ובעצם אין רוחניות ואין גשמיות, כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "גוף ונפש". יש רק נסתר וגלוי, ואנו פוסעים כל הזמן מהנסתר לגלוי. כזה הוא קו המחשבה בחיינו בכלל, ובמדע בפרט, אבל טרם גילינו אותו נסתר שכדי לגלותו צריכים אנו לעבור שינוי פנימי.[8]

כי בעולם הזה יש נסתר שמגלים על ידי שיפור האמצעים, בעוד כל מכשירי המדידה דוגמת מיקרוסקופ, טלסקופ, וכולי, פועלים על פי עקרונות המחקר של האדם הקדמון, שהכה באבן, התבונן בתוצאות ולאחר מכן טעם אותן. זאת אומרת, השכלת האדם כולה מבוססת על מתן השפעה מסוימת, ומדידת התגובה, שמורגשת כחיצונית (בראייה) או כפנימית (בטעם). מפני שאין אפשרות אחרת לחקור, אלא רק לפי פעולת החושים. ולכן המחקר שממציא לאדם את הגילויים בכל חוכמות המציאות, נמצא צועד במקום.

אולם מלבד החקירה על ידי חמשת החושים הטבעיים של האדם, קיימת חקירה על ידי רכישת גישה אחרת הנקראת חוש שישי. זו תוכנה פנימית שאדם לא יכול לגלות בעצמו, היות שבתוך חלק ה"חי" שבו לא קיימות היוצרות המהוות את ההכנות לה. הן מצויות בתוך חלק "האדם", ולכן מגלים אותן על ידי פעולה מיוחדת על טבעית, ולא על ידי הפעולה שקיימת בדומם, צומח וחי. אלא מתוך שרוצים לעורר בדרגת האדם את החלק הנקרא מדבר. ואין הכוונה למדבר בעל שפה מדוברת, אלא שנמצא בדרגת "האדם", שיכול להתחיל להתאים את עצמו לעליון, לבורא.

זאת אומרת, שיטת החקירה בחוש השישי היא לפי הכנה על טבעית, על חושית, ולא בעבודה על ידי ניסוי וטעייה. כי רק במידה שאדם מסוגל לעבוד בחוש השישי ללא טעייה, ניתנת לו האפשרות לעבוד בו. ולאחר שאדם קיבל חוש שישי, והוא מקבל בכל פעם עבודה עימו בדרגה גבוהה יותר, הוא כבר לא נופל וקם, כמו שבתקופת ההכנה. אלא הבדיקה והטעייה הן בהכנה בלבד, כי רק על ידן אדם יכול לראות היכן הוא נמצא, ללמוד מה קורה, להתחיל להציב גבולות. ומתוך שפעם חוטף מכה, ופעם מקבל סוכרייה, ופעם נמצא בין לבין, נבנים בתוכו רגשות שמאפשרים לו לעבוד עם החוש הזה, לוסת אותו איכשהו. ואלמלא היו לו ההרגשות מהאכזבות ומהתענוגים, לא היה יכול לעבוד עימו.

אבל בכל מקרה, אנו תמיד הולכים מחוסר גילוי לגילוי. אמנם בשתי שיטות החקירה האדם מגלה דברים בצורה טבעית, אבל בחוש השישי הוא ממשיך לגלות את הטבע לפי שיטת גילוי שונה משיטת הניסוי והטעייה שבה הכיר את עולמו עד כה. כאשר רק במאה הקודמת החל המדע להביט בעולם דרך החושים של בעלי החיים, ומתוך מחקר התברר שהם רואים ושומעים אחרת מהאדם. כלב למשל, כמעט אינו רואה, אלא עבורו העולם בעיקרו הוא ריחות. ואם האדם מביט בתמונה מסוימת, אז הכלב "מביט" בה בחוש הריח, ומריח שיש תמונה. ועדיין מדובר רק בחושים דעולם הזה, שבו הכול תלוי בטווחים וביחסים למיניהם.

זאת אומרת, כלב תופס מציאות בעיקר דרך האף, עטלף דרך האוזן, נחש דרך הלשון על ידי הרגשת חום בחוש המישוש, ואדם דרך העין. אבל לא משנה מהו החוש דרכו מקבלים את הדבר, כך שהעולם נראה אחרת לגמרי. ומי צודק, אין לדעת. כי הראייה של הנשר חדה מזו של אדם, ולכלב היכולת לגלות דברים שאדם איננו מגלה. ויוצא, שהעולם אינו מה שמתראה בחושים. אלא בחושים תלוי איך מרגישים משהו שככל הנראה קיים מבחוץ.

וכאן עולה השאלה, האם קיים או לא? ואם כן, מה קיים? אבל עליה לא ניתן להשיב, כי לעולם אי אפשר להרגיש שלא דרך החושים. ואפילו אדם היה יכול להחליף את כל חושיו בכלי שמורכב מחושי בעלי חיים, בעל עשרים אוזניים ומאה עיניים, עדיין הוא ירגיש רק דרך חיישנים, ובלעדיהם לא יוכל להרגיש מאומה. זאת אומרת, על מה שנמצא בחוץ אין לנו לומר דבר, אלא הוא נקרא "עצמותו". ומה שמתקבל דרך החושים נקרא טבע.

ואמנם לאחר שמגלים את הטבע על ידי סגנון קליטה מיוחד שלא קיים בחוש של שום יצור, היינו שמקבלים את הטבע בצורת ההשפעה, שלא ידוע לנו מהי, אז מתחילים להרגיש תופעות אחרות. ובעצם גם הן נתפסות בתוך החוש, רק שקיים הבדל בין הקליטה, עיבוד המידע, והבנתו, בחושים הטבעיים, לבין הקליטה בחוש על מנת להשפיע, בתכנון ובעיבוד המידע בו.

ההבדל בכך, שבשיטה דעל מנת להשפיע אדם קולט בתוך עצמו צורות שכביכול קיימות מחוץ לו. זאת אומרת, האדם מתחיל להכיר את "החיה" שנקראת העולם הזה, הבורא, ובתוכה הוא נמצא, להכיר איך מתייחס אליו הבורא, ואיך הכול הוא כלפיו, בהתאם למה שמומלץ לו לקבל לפי היכולת שלו לקלוט בהתאמה לבורא.

לכן שיטת הקבלה היא שיטת ההתאמה, שעוזרת לאדם להיות באיזון עם אותה חיה גדולה שבתוכה הוא חי, מבלי לדעת מי ומה היא. כי החיה הזאת רוצה שהאדם יקבל צורה, שהוא לא יהווה חלק זר בתוכה. שמא היא תיאלץ לגרש אותו ולסגור אותו באיזה תא מבלי להיכנס איתו למגע. אלא במידה בה האדם עצמו נעשה כמו החיה הזאת, הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממנה, ויכול לחיות עימה יחד. ואז בתוך גופה, הוא אינו מהווה גוף זר מפריע, הורס, שגורם לחיה הזאת רע.

כל עוד לא זכה האדם לייחד כל מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו לבורא לבדו, אז תנועותיו של הסוס, כביכול אינן מצייתות למושכות ולרסן של הרוכב, אלא כאילו ההיפך הוא הנכון. קשר כזה בין האדם לבורא נקרא "אחור" - והוא שקר כלפי האדם, שאין אדם מגלה אותו כשקר, היות שנמצא בניתוק רגשי ובניתוק שכלי, שאינו מבין או מרגיש כדי לגלות זאת.

זאת אומרת, מעשה בעל מנת לקבל שאדם עושה בניתוק מהבורא, מפני שהתענוג מחייב אותו לעשות - האם הוא מעשה טוב או רע? מעשה הוא מעשה, ותמיד הבורא הוא הקובע מה אדם יעשה. אלא שהאדם מרגיש את המעשה, וההרגשה הזאת נותנת לו ציור שהמעשה הזה נניח רע, מפני שהוא רואה רק את החלק המהווה צורה חיצונית מן התמונה.

אם נסתכל למשל על בעל מסעדה שגובה מחירים גבוהים עבור הסעודות, כי הוא רוצה ומתאווה להיות עשיר, זו התמונה הנראית לעין. אבל מה שאינו נראה הוא ההסתר בו הוא שרוי, ושהפעולות שהוא מבצע, את כולן במלואן נותן לו הבורא לבצע. אלא אנו רואים את האדם מתוך העיניים שלו, ושופטים אותו לפי הכוונה שלו. וכלפינו הכוונה שלו היא המעשה. אבל באמת, אין במעשה שלו כוונה. אלא הוא נותן לכולם לאכול.

ואם יבוא מישהו מעולם אחר, יראה אדם שמבוקר עד ליל מתרוצץ, כדי לקנות מצרכים ולבשל, והכול באים אליו לקבל מזון, והוא רק מאכיל ונותן לכולם. והכסף שמקבל בתמורה הוא חסר חשיבות, כמו שבעיני ילדים קטנים ערך של שטר אינו עולה על ערכו של נייר. ובעצם, כך קורה בפועל, אלא שאין לנו את היכולת לראות זאת.

ובעל מנת להשפיע רואים מה שווי הכסף האמיתי בשני הצדדים, ורואים גם מדוע הבורא שולח איזה אדם למסעדה שבה מוכרים לו במחיר גבוה פי עשרה. ולכן בכל הדברים שבעולם הזה, אין צורך ואין מה לשנות, מלבד הכוונה.

אין צורך לדעת מדוע בעל המסעדה מאכיל את כולם, וגם אין צורך לשנות דבר, לא את החומרים, לא את התבלינים ואפילו לא את המחיר. הוא יכול להמשיך לגבות את הסכום הרגיל. עליו לשנות רק את הגישה, את היחס. זאת אומרת, גם בגמר התיקון יהיה לכל דבר שווה - ערך השקול לו. מפני שהחישוב בעל מנת להשפיע הוא מדויק יותר מאשר בעל מנת לקבל, היות שגם הנותן וגם המקבל צריכים לדעת במדויק. האדם פוחד שמא ייקח יותר, ומעוניין שיגבו ממנו כסף או תמורה אחרת, כדי שיידע האם הוא נמצא בחשבון הנכון. ולכן בעל המסעדה נשאר עם המסעדה, עם האוכל, ועם הכסף, ומשנה רק את הכוונה.

ויוצא, שהבורא גם כעת נותן לאדם את הכול, כדי לעשות מה שנדרש ממנו. אלא עליו רק לדעת שהוא מבצע מה שהבורא רוצה. ושיהיו רצונו ורצון הבורא היינו הך.

________________________

[8] על הגלוי והנסתר ראה המאמר "גוף ונשמה" בעמ' 307.