[16.13] שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

קליפ - התפתחות ממדע

                                      ביאור 13 - על "השגת ייחוד הבריאה"

שתי דרכי ההתפתחות: דרך ייסורים ודרך תורה

הכוח המשגיח העליון הוא הטוב המוחלט, והשגחתו על הבריות היא מטרתית, ונובעת מתוך מידת טובו השלמה בהחלט, ללא שום עירוב של רע.

פירוש הדבר הוא, שהתכלית של השגחתו מחייבת אותנו לעבור סדר מצבים שונים, הקשורים זה לזה בחוק של סיבה ומסובב, עד שנעשה מוכשרים לקבלת הטוב הרצוי, ובכך נגיע לתכליתנו, כמו פרי נהדר בגמר הבשלתו. ובהחלט, התוצאה הזו מובטחת לכולנו.

תכלית הכוח המשגיח העליון היא להביא אותנו להשתוות עם תכונתו, עם הטוב המוחלט, ומתוך מטרתו זו מוכתבות כל פעולותיו על הנבראים. על מנת להביא אותנו אל המטרה, מוכנות שתי דרכי ההתפתחות:

א.   דרך הייסורים, היא סדר ההתפתחות של הבריאה מתוך עצמה, כלומר כתוצאה מטבע הבריאה, היא מוכרחה להיצמד לאותו הסדר, ולעבור ממצב אחד למשנהו, הקשור למצב הקודם בקשר של סיבה ותוצאה. על ידי המצבים האלה, אנו מתפתחים אט אט עד בואנו לכלל הכרה שנחוץ לבחור בטוב, ולמאוס ברע, ולהגיע להתאמה המטרתית, הרצויה מצד הכוח המשגיח. אולם, הדרך הזו אורכת זמן רב, והיא מלאה ייסורים וכאב.

ב.   דרך תורה, זוהי דרך קלה ונעימה, ובידה לעשות את האדם ראוי לייעודו תוך פרק זמן קצר, וללא ייסורים.

מכל מקום, המטרה הסופית קבועה מראש, הכרחית, ואין לנו שום אפשרות להשתמט ממנה, משום שהכוח העליון משגיח עלינו בנוקשות בשני אופני השגחתו, שהם דרך הייסורים ודרך התורה. אולם במציאות אנו רואים, שהשגחתו עלינו מתבצעת בשתי הדרכים האלה בעת ובעונה אחת.

מלכתחילה האדם משיג את עצמו, מרגיש את עצמו, כיצור רגשי, שמחפש ומשיג רק את המצב הטוב ביותר, לפי רגשותיו בחמישה חושים. כך שכל מה שמקבל דרך חמשת החושים, יהיה מורגש בו כתענוג. והשכל וכל מה שיש באדם, מכוון להפעיל את החושים במידה ובכיוון, שמה שמרגישים בהם, מורגש רק כתענוג מירבי בכל רגע ורגע של קיום האדם לפי הטבע.

אבל המטרה של הבורא בבריאה היא לפתח באדם כלים שונים לגמרי, מעל החושים שלו, הנקראים כלים רוחניים. והמיוחד בכלים הרוחניים, שהם נמצאים מעל החושים הגופניים, והם מהווים רכישת רצון הבורא להשפיע, כדי לשמש ככלי של האדם. והאדם לאחר שרוכש את הרצון להשפיע של הבורא כרצון שלו, שנקרא גלגלתא ועיניים, מתוכו הוא מתחיל להשתמש גם בכלים הטבעיים שלו, שנקראים אח"פ, ולהפעיל אותם לטובת יתר התפעלות של הרצון להשפיע, של גלגלתא ועיניים.

והתפתחותו של האדם היא לקחת את דמות הבורא, את הצורה שלו, הנקראת גלגלתא ועיניים, ולבצע את הצורה הזאת, לממש אותה, בכלים דאח"פ. והפעולה הזאת נקראת לקבל על מנת להשפיע, להשתמש בטבע האדם, אבל בצורה של השפעה, של צורת הבורא. לכן לעולם אי אפשר להתקדם למטרה על ידי מנגנון של תענוג וייסורים. כי המטרה עצמה היא להשיג על הרצון לקבל צורה של השפעה.

ואם נמצאים רק בהרגשת תענוג וייסורים, אז בדומה לחיות ובהמות בדרגת חי, בורחים למה שיותר נוח, למה שיותר טוב, למה שמורגש כיתר תענוג, לעומת פחות תענוג או ייסורים. וככל שההבדל, ההפרש, בין המצב הנוכחי למצב העתידי המשוער גדול יותר, הוא מזמין באדם כוחות גדולים יותר של תנועה והשגה, וביתר מהירות ורצון הוא עובר ממצב למצב. אבל בכך הוא נשאר בדרגת חי.

ואילו ההתפתחות היא התפתחות ברכישת כלים רוחניים. זאת אומרת, שלא מגיבים למתרחש, למה שמורגש כטוב או רע, אלא למה שמורגש כצורת השפעה יותר גדולה, לעומת צורת השפעה פחות גדולה. שהאדם בכל רגע ורגע מתנזר ומתרחק מקביעת מצבו כטוב או רע, ועולה מעל אותה קביעה ואותו אבחון, ומבקר וקובע את מצבו רק ביחס ליתר השפעה או לא, לעומת מצבו הקודם. ועד שהאדם לא עובר מחושיו הגופניים לחושים רוחניים, לא נקרא שצועד אפילו צעד אחד לקראת מטרת הבריאה.

לכן, אין דרך שנקראת דרך ייסורים. אלא האדם, אם הוא נמצא בייסורים או בתענוגים, הוא לא מתקדם, אלא נותר על עומדו, עד שסופג די והותר מכות, שמצטברות בו ומחייבות אותו לשאול: "מהו הטעם בחיי?", "למה אני סובל?". כשהאדם מתחיל לשאול למה הוא מקבל מכות, הוא מתחיל להבין שיש סיבה למכות, ושהסיבה הזאת היא מעל המכות. שהמכות הן רק אמצעי כדי שיתרומם מעליהן, שירכין מעט את ראשו, ויראה שעל ידי המכות מחייבים אותו להתפתחות מעל הרגש בכלל, מעל תענוג או ייסורים.

ולאחר שנותנים לאדם הזדמנות לחשוב על הסיבה, משאירים את היתר לבחירתו החופשית. מהשמים רק נותנים מספיק מכות. אבל מרגע שהאדם מתחיל לחשוב ולהבין, שיש במכות סיבתיות ומטרתיות, עליו להמשיך להתקדם לבד. כי ברכישת החוש השישי, צורת המשפיע, האדם חייב להביע רצון אישי, והרצון הזה לא יבוא במחויב מלמעלה. מלמעלה רק מביאים לו ייסורים. ואם האדם עומד במקומו וסובל ייסורים, לא נקרא שהוא מתקדם.

בסבל וייסורים אין התקדמות. ההתקדמות מתחילה לא בתוך המישור אלא מִגְדילה כלפי מעלה, לגובה. מרגע שהאדם מבין, שעליו לקבל על עצמו צורה של השפעה, כל צעד שעושה לקראתה, כל תנועה, כל פעולה, נחשב שהוא מתרומם מהמישור כלפי מעלה. וההתקדמות הזאת יכולה להיות רק מתוך בחירה חופשית, בפעולה חופשית. ובכך האדם עובר מדרך ייסורים לדרך תורה.

דרך הייסורים היא תמיד באותו מישור. האדם סופג עוד ועוד מכות, עד שברגע מסוים הוא מתחיל להבין, שהמכות האלה הן מטרתיות, ונועדו להביא אותו להתרומם לגובה. ולפני כן הוא לא התרומם לגובה. לכן אי אפשר לקרוא לה "דרך", למרות שמכנים אותה דרך ייסורים. והאשליה הזאת שיש לאדם, שעליה מתבססות כל הדתות, שככל שסובלים יותר מתקדמים יותר, מקורה בקליפות, והיא ההפך הגמור מן האמת.

מטרת הבריאה היא ליהנות לנבראים. והמטרה הזאת חייבת להתקיים בכל רגע. ובצורה האידיאלית, האדם לא היה צריך להרגיש בשום רגע בחייו "גרם אחד" של ייסורים. כי אין בכוונת הבורא ולא ברצונו, שהאדם יסבול, ולא חשוב באיזה צורה. ואם האדם היה עובר מסבל גופני לסבל רוחני, לסבל מחוסר השפעה, הוא היה תמיד בהתפתחות רוחנית, ולא היה מרגיש סבל גופני. הוא לא היה מתחשב בו. הסבל הגופני היה נעלם ממנו לעומת הסבל הרוחני מהשאלה: האם אני משפיע, האם אני גורם תענוג לבורא. והאדם היה מתפתח תמידית רק לגובה, ללא הפסק של תענוג ושלמות.

לכן צריך להתייחס לדרך ייסורים ולדרך תורה לפי המהות שלהן עצמן, ולא כשתי דרכים. יש רק דרך אחת להתפתחות והיא נקראת המאור המחזיר למוטב, דרך התורה. ומה שנקרא דרך ייסורים רק נועד בכל רגע ורגע של עצלות, להביא את האדם להחלטות נכונות על ידי ייסורים. הייסורים מחייבים את האדם לחשוב ולזוז. אבל לחשוב ולזוז במישור הרוחני.

ואם במקום הייסורים שבאים מבפנים, האדם היה נדחף להזיז את עצמו להחלטה ופעולה רוחנית, להשיג את צורת המשפיע, על ידי גורם אחר, על ידי כוח חיצוני, ולא על ידי כוח פנימי, חייו היו מוצלחים יותר. והמקור הזה להתקדמות בלי ייסורים, הוא רק הקבוצה, הסביבה. אין ברשותו של האדם מקור אחר, שהוא יכול להפעיל על עצמו, להתפעל ממנו, לשלוט בו שיכוון אותו לאן להתפתח, אלא רק כוח הקבוצה. ובצורה האידיאלית, אם האדם היה משתמש נכון בקבוצה, הוא היה מונע מעצמו ייסורים גופניים ונפשיים, וכל אותן צרות שיש לאדם, שלא רכש עדיין תכונות רוחניות. הוא היה מתפתח מהר ובצורה המועילה ביותר.

אבל גם על ידי הייסורים האדם בכל זאת יגיע להתפתח. השאלה היא עד כמה הוא בעצמו יבין, שהוא יכול לזרז את עצמו רק על ידי החברה, רק על ידי שימוש נכון בכוחות שהבורא מעמיד לרשותו, ובמידה שיכול להפעיל אותם. וגם מצד החברה, אלה שכבר מבינים זאת, חייבים לארגן סביבה נכונה עבור אלה שעדיין לא מבינים בשביל מה צריך חברה. שהחברה תפעל עליהם כך, שתמנע מהם ייסורים, ותיתן להם הבנה כמה שיותר מהר, ובדרך הקלה והמועילה ביותר, שהתקדמות היא רכישת צורות רוחניות, צורות של השפעה.

ואיך חברה מחייבת את האדם? גם ההתקדמות היא על ידי הרגשת חיסרון. אבל כך שהחברה משפיעה על האדם את חשיבות המטרה, עד שלאדם יהיה חיסרון וכאב כי הוא לא נמצא בהתאם למטרה. זאת אומרת, לאדם יהיו ייסורים רוחניים, מחוסר השגת צורת ההשפעה, מחוסר השגת הדבקות בבורא. וגם אז החיים אינם קלים, אינם חיים שלווים ורגועים, בשפע ובכל טוב. כי האדם חייב להרגיש כוחות שמחייבים אותו להתקדמות.

הכוחות האלה פועלים ומורגשים באדם כאי נוחות, כחיסרון, אבל חיסרון למטרה האמיתית. והחיסרון הזה של סבל מחוסר השגת ההשפעה, טוב אם יהיה כמה שיותר גדול. כי אמנם בינתיים הוא לא נעים, אבל אחר כך האדם מרגיש, שההשתוקקות הזו מביאה לו תענוג. בדומה לאוהב שנעים לו לאהוב, שלא רוצה להיפרד מתשוקתו לנאהב. אלה ייסורים שיש בהם מתיקות. מה שאין כן ייסורים של הרצון לקבל, שעליהם אין תשובה, אין כנגדם מילוי. ולכן הם ייסורים שאינם מקבלים מיתוק.

אפילו מהחיים שלנו, מענפים, אפשר לראות מה קורה בשורשים. בעולמנו אף אחד לא רוצה לסבול חרפת רעב, לסבול מקור, או להיות נטול דברים הכרחיים לגוף. אבל אף אחד לא מוכן לוותר על התשוקה לאהבה. הגוף אמנם מרגיש ייסורים, אבל ייסורים שאהובים עליו. והיחס הזה לייסורים מקורו מן השורש. כי ייסורים רוחניים הם ייסורים מיוחדים, שיש בהם מתיקות, יש בהם הרגשת המאציל - מי שמביא אותם ומי שממלא אותם.

לכן לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה, שייך לאדם שרוצה לזרז את התפתחותו. ואם לא, הוא יעבור את הדרך, אבל על ידי מכבש ההתפתחות, על ידי הייסורים. אבל אדם שרוצה לזרז את התפתחותו, הוא מוסיף במקום הייסורים הגופניים ייסורים רוחניים, שיכול לרכוש אותם רק מהחברה שסובבת אותו, חברה שמספקת לו את חשיבות הרוחניות, חשיבות המטרה. ואז האדם מתחיל לסבול מזה שאין לו מטרה, והסבל הזה מכבה לו את כל הייסורים אחרים.