[16.04] תכלית הבריאה

ביאור 4 - על "השגת ייחוד הבריאה"

תכלית הבריאה

אין פועל ללא תכלית, אם כן מובן שהייתה לכוח המשגיח העליון תכלית בבריאה שלפנינו. החשוב ביותר בכל מציאות הבריאה הרב גונית הזו, הוא הרגש המוקנה למן החי, שבאמצעותו כל פרט מרגיש את מציאות עצמו. ומתוך ההרגשות כולן, החשובה ביותר היא ההרגשה השכלית, שניתנה אך ורק לאדם, והודות לה הוא מרגיש את ייסורי הזולת ואת נחמותיו.

לפיכך, אם לכוח המשגיח העליון יש תכלית בבריאה, הרי נושא תכלית זו הוא האדם, והכול נברא רק כדי שהאדם ישיג את ייעודו. כלומר, כדי להעלותו למדרגה המכובדת והחשובה, שבה הוא ירגיש את הכוח העליון המשגיח עליו, כפי שההרגשה האנושית שניתנה לו מאפשרת לו להרגיש את כל מה שסביבו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונות חברו, כך יבין את דרכי הבורא.

על ידי פעולות האדם, היינו ההִדַּמוּת לבורא בתכונת ההשפעה והאהבה, האדם מתקרב אליו, ומתפתחת בו הרגשה נפלאה של תענוג עצום, שכן הוא יכול לדבר וליצור קשר עם הכוח המשגיח העליון, כמו הקשר בין אדם לחברו.

בבריאה יש רק פרט אחד, רק סוג נברא אחד, שהוא נמצא במטרת הבריאה. עליו כוונת הבריאה, והוא הסיבה שבשבילה נבראו כל היתר - דומם, צומח וחי. הנברא הזה נקרא מדבר או בן אדם. "בן אדם" הכוונה, שהמבנה הכללי של הנברא נקרא "אדם", וחלקיו הפרטיים נקראים "בני אדם", תוצאות מ"אדם".

והאדם הזה, הנברא, הוא הנושא. הוא חייב לעבור תיקונים ולקבל את התגמול שהוכן עבורו. אבל אין ביכולתו לעבור את התיקונים האלה בכללות, אלא רק בעודו מחולק לחלקים. לכן עליו להכיר כל חלק וחלק, לעבוד עליו כחלק פרטי, להשיג בו את מידת התנתקותו מהבורא, ולהבין שהתנתקותו מהבורא נובעת מחוסר הקשר שלו עם יתר החלקים, כי נמצא ברצון לקבל לעצמו. ואז הוא מתחיל להתחבר עם כל יתר החלקים, כדי להגיע להכרת האלוקות, להתחברות עם המאציל.

וכך אותו נברא הופך מ"בן אדם" להיות חזרה "אדם". כמו שכתוב: "אתם קרויין אדם"! מי שמתחבר לאותה המערכת כגוף אחד, ללא שום הבדל בין החלקים שלה. ולא דרגות שורש, א', ב', ג', אלא רק דרגה ד' היא הראויה, היא המוכנה להיות האדם. לא הדרגה עצמה, אלא מי שנמצא בדרגה הזאת, מי שנמצא בהבנה, בהרגשת הדרגה הזאת כמרוחקת מהמאציל, כנמצאת בהסתרה. וכתוצאה מזה נמצא בבחירה חופשית, ביכולת השתתפות עצמית.

לכן רק האדם בעולם הזה, הוא הנושא העיקרי. וכל המציאות מחוץ לו בנויה רק להועיל לו, לעזור לו בדרך למטרת הבריאה. והעזרה מהמציאות, כלומר, מכוחותיו של האדם הפנימיים והחיצוניים, היא מורגשת בו כייסורים או כתענוגים.

אדם שלא מציית כראוי לחוקים שפועלים עליו מהמרחב הרוחני, עקב חוסר התאמתו לאותם חוקים, הוא לא משתווה לעולם שסביבו, ולכן מרגיש עצמו ברע. וההרגשה הרעה הזאת דוחפת את האדם לתקן את מצבו. ולכן ההבדל בין האדם לבין המדרגה שבה הוא נמצא, לעולם שבו הוא נמצא, מורגש בו כייסורים, כדי לעזור לרצון לקבל שלו להרגיש, שעליו לתקן את עצמו.

אבל אדם שנמצא בהתאמה למדרגתו, מרגיש תענוגים מכל מה שסובב אותו וממלא אותו. תענוגים שמורגשים בו לפי מידת התאמתו. הם אינם באים כדי להרגיע את האדם, אלא כדי לתת לו כוחות להתייחס נכון גם למדרגה הבאה, למצבו הבא. היינו, לממש בצורה מועילה את היכולות שלו, ולרכוש את המדרגה הבאה בכוחותיו עצמו, ללא הקדם ייסורים.

זאת אומרת, היחס של האדם חייב להיות מעל לרגשות, גם השליליים וגם החיוביים. הוא צריך להתייחס אליהם ככוחות שעוזרים לו ומועילים לו בדרך. וככל שהאדם יכול להתנתק מהרגש ולהתעלות מעליו, שנקרא ללכת למעלה מהדעת, ולהתחבר למטרתיות של המצב, הוא מזרז בכך את התקדמותו, ואף פעם לא מרגיש ייסורים. אלא מרגיש את התענוג הנקרא אור פנימי, שאינו הנאה מהמילוי, אלא אור ישר המלובש באור חוזר, כלומר, מילוי שמלובש בכוונה להתקדם.

________________________

[1] יבמות דף סא ע"א: "שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם".