[16.11] ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

                                       ביאור 11 - על "השגת ייחוד הבריאה"

ההשגחה העליונה היא השגחה מטרתית

הבה נתבונן במציאות הממשית, המתנהלת ונתונה תחת השגחתו של הכוח העליון, ונראה כיצד הוא משפיע רק טוב בלבד.

אם ניקח כל בריה, אפילו הקטנה ביותר, מתוך ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נראה שגם הפרט וגם המין כולו, נמצאים תחת השגחה מטרתית, כלומר התפתחות איטית והדרגתית, בדרך קודם ונמשך. כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה עד לסוף הבשלתו, שאז יהיה פרי מתוק וערב לחיך.

הבוטניקאים יוכלו להסביר, כמה מצבים עובר הפרי מעת שנראה לעיניים ועד שמגיע לתכליתו, הבשלות הסופית. אבל כל המצבים הקודמים למצב האחרון, לא זו בלבד שאינם מכילים רמז למצבו הסופי, המתוק והיפה, אלא להפך, כמו כדי להכעיס, מתגלים מצבים ההפוכים לצורתו התכליתית: ככל שהפרי הוא מר ומכוער בשלבים הקודמים של התפתחותו, כך הוא מתוק יותר בסוף התהליך.

ההבדלים בולטים עוד יותר בדרגות החי והמדבר. החיה, שדעתה נותרת מועטת גם בגמר התפתחותה, אינה לקויה כל כך במהלך התפתחותה. בה בעת, אדם, שדעתו גדלה פי כמה וכמה בסוף התפתחותו, מתגלים אצלו ליקויים רבים במהלך התפתחותו. עגל בן - יומו, למשל, כבר נקרא שור, משום שיש לו הכוח לעמוד על רגליו וללכת, ויש לו די שכל כדי להיזהר מפגעים רעים הבאים לקראתו בדרך. לעומת זאת, אדם בן - יומו מוטל כיצור נטול חושים.

ואם מישהו, שאינו מורגל באורחות החיים של העולם הזה, היה מסתכל על שני הוולדות האלה, ודאי היה אומר על ילוד האדם, שזה לא יצליח להגיע לתכליתו, ואילו על העגל היה אומר, שכאן נולד גיבור גדול. כלומר, אם נשפוט על פי מידת התפתחות השכל של העגל לעומת יילוד האדם, הרי האחרון נראה יצור טיפש ונטול חושים.

מכאן בולט לעין, שהשגחת הכוח העליון על המציאות שברא, אינה אלא צורה של השגחה מטרתית, שאינה לוקחת בחשבון את סדר שלבי ההתפתחות. ואדרבא, הם נועדו לרמות אותנו, להסיט את עינינו מהבנת תכלית קיומם, וזאת מעצם היותם תמיד מצבים הפוכים מהמצב הסופי.

בהקשר זה, אנו אומרים: "אין חכם כבעל הניסיון". כי רק אדם שרכש ניסיון, כלומר, שיש לו הזדמנות לראות את הבריאה בכל שלבי התפתחותה עד הגעתה לשלב הסופי והמושלם, רק הוא יכול שלא לפחד מכל התמונות המעוותות, שבהן הוא נמצא בשלבי ההתפתחות השונים, אלא להאמין ביופי ובשלמות של גמר ההתפתחות. וטעם הסדר ההדרגתי הזה, המחויב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה.

ובכן, בירור דרכי ההשגחה העליונה בעולמנו, מצביע על כך, שההשגחה היא מטרתית בלבד. ואין יחסה הטוב ניכר בה כלל, בטרם הגיעה הבריה לצורתה הסופית ולגמר התפתחותה. ואדרבא, עד אז הבריה המתפתחת תמיד מוצגת כלפי המסתכל, במעטפת חיצונית של קלקולים.

הבריאה נראית לנו הפוכה מתַכליתה, כדי שבהתגברותנו על הצורה הזאת, נלך ונרכוש למעלה מהדעת את חשיבות ההתפתחות לדרגה יותר עליונה. כדי שנעבוד נגד השכל וההיגיון, ולא נקנא במצבו של עגל בן יומו, אלא נראה את הצורה העתידית כמטרה, ונבין שנגיע לצורות נעלות הרבה יותר מאותו עגל, שנשאר כל חייו בדרגה שבה נולד.

וההתגלות הקיצונית הזאת הולכת וגדלה ככל שעולים במדרגות. בכל מדרגה ומדרגה, ככל שהמדרגה יותר עליונה, העליות והירידות בה יותר קיצוניות וקוטביות. אדם שיורד ממדרגה תחתונה נופל למצבים מוכרים, למצבים שבהם הירידות קרובות לעליות. מה שאין כן באדם שרוכש תיקונים גדולים ונופל מגובהם. מצבי הירידות והעליות שלו קוטביים מאוד ומרוחקים אלה מאלה. והירידות יכולות להיות מורגשות באדם בקיצוניות כזאת, ששוכח קרוא וכתוב, או ששוכח את כל חוכמתו, ומתנתק לחלוטין מכל ההשגות הפנימיות והחיצוניות שהיו לו בזמן העלייה.

המצבים האלה של הרגשה קיצונית באים לאדם גם כדי לתת לו מקום לעבודה, לרכוש את המדרגות הבאות בלמעלה מהדעת, וגם כתוצאה מטבע המדרגות. כל מדרגה ומדרגה כוללת את שני המצבים הקיצוניים, הנקראים "מלכות" ו"כתר", ושניהם חייבים להתבטא במדרגה. ולכן האדם חייב לקלוט אותם, לאבחן בהם את כל ההבחנות זה כנגד זה, ולהרגיש את הקיצוניות שיש ביניהם. ומהפער והמתח שהאדם מגלה ביניהם, נוצר בו עומק הקיבולת של הכלים.