[16.16] התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

קליפ - מר ומתוק, אמת ושקר

                                   ביאור 16 - על "השגת ייחוד הבריאה"

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

שני כוחות דוחפים ומעוררים אותנו לטפס ולעלות במדרגות הסולם, עד שנגיע לראשו, למטרה הסופית של השוואת תכונותינו עם הכוח המשגיח.

 א.       כוח אחד דוחף אותנו שלא מדעתנו, כלומר בלי בחירתנו. הכוח הזה דוחף אותנו מאחור, ואותו הגדירו המקובלים בשם "דרך הייסורים". ממנו נובעת מערכת המוסר, האתיקה, המיוסדת על ההכרה הניסיונית. כלומר, על ביקורת בעזרת התבונה המעשית. כל עיקרה של המערכת הזאת אינו אלא סיכום הנזקים שנגרמים על ידי זרעי האגואיזם. אמנם אותן התנסויות הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא מדעתנו ולא מבחירתנו. אך הן משרתות את מטרתן בבטחה, משום שבשיעור הרע המתגלה וגדל בהרגשותינו, באותו שיעור אנו מכירים בנזקיו. הוא מאלץ אותנו להסתלק ממנו, וכך אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסולם.

ב.       הכוח השני דוחף אותנו מדעתנו. כלומר, אנו בוחרים בכוח הזה בעצמנו. הוא מושך אותנו מלפנים, והמקובלים הגדירו אותו בשם "דרך התורה". אם נלך בעקבות עצות המקובלים, ונקיים אותן מתוך כוונה להשתוות בתכונותינו לכוח העליון, יתפתח בנו במהירות עצומה חוש הכרת הרע ונרוויח שני דברים:

1.       לא נצטרך לחכות עד שניסיון החיים יתחיל לדחוף אותנו מאחור, כי כל שיעור הדחיפה שלו נמדד רק במידת המכאובים והמפלות שנגרמים לנו על ידי הרע שבנו. אלא דרך העבודה מתוך ההשתוקקות להידמות לכוח העליון מתפתחת בנו אותה הכרת הרע, רק ללא הייסורים המקדימים. ואדרבה, מתוך הנועם והעדנה שאנו מרגישים בעת העבודה בהידמות לכוח העליון, מתפתחת בנו ההכרה בשפלותם של ניצוצות האהבה העצמית מעצם היותה מפריעה לנו לקבל את אותה הרגשת עונג, שבהשפעה לבורא. יוצא, שההרגשה ההדרגתית של גילוי הרע, מתפתחת בנו מתוך אותה הרגשת עונג ושלווה, המתגלים בנו כתוצאה מהשתוות לכוח העליון.

2.       אנו מרוויחים זמן, כי אנו פועלים מדעתנו, ובידינו להרבות בעסק כחפצנו, וכך להאיץ את זמן התיקון עד ההשתוות הגמורה עם הכוח העליון.

שני הכוחות שמפעילים את האדם בחייו הם כוח הרע וכוח הטוב. כוח הרע הוא כוח טבעי שפועל עלינו שלא מדעתנו, כי לא מפעילים אותו, אלא הוא פועל והאדם בורח מפניו. וכוח הטוב מושך את האדם על ידי התענוג, ואליו בורחים ונמשכים.

 אלא שבהתפתחות מטרתית, שהיא מעל הטבע, מקבלים את הכוח הדוחה ואת הכוח המושך ברמה אחרת, ככוחות אחרים לגמרי. לא ככוחות טבעיים של "רע לי" ו"טוב לי", אלא האדם קובע בעצמו מה רע ומה טוב בשבילו. ש"רע" נקרא להתרחק מהמטרה, ו"טוב" נקרא כל דבר שמחבר אותו ומקרב אותו למטרה בלי להתחשב בהרגשה באיברים, בהרגשה של "טוב לי" או "רע לי" בגוף.

ובדרך כלל הפתרון, המעשה הנכון, להגיע להישג הרוחני, הוא הנכונות לעבור סבל גופני בגוף הנקרא רצון לקבל, על מנת להגיע למטרה. בדומה לחולה אנוש שמוכן לקבל על עצמו את כל שלבי הטיפול למרות הסבל, כולל ניתוח קשה, כדי להיפטר מהחולי ולהבריא. כך גם אדם שהגיע להכרת הרע ויודע שנמצא במצב רע, במצב חולני, הוא מוכן לסבול ולקבל על עצמו את דרכי ההתפתחות שיוציאו אותו מהמחלה. וזאת, בלי לשים לב אם בשלבי ההבראה מרגיש רע או טוב, אלא העיקר בשבילו להתקדם ולהבריא.

בטבע אין תרופה טעימה. רק בעולמנו מכניסים תרופות לקפסולות ומייצרים אותן מתוקות, אבל מצד הטבע, כל מה שמתקן, מורגש כרע, כמר. ולפיכך צריך לחלק את שני הכוחות האלה, שמרחיקים או מקרבים את האדם, לא למר ומתוק, לתענוג או ייסורים, אלא ל"מדעתנו" ו"שלא מדעתנו", או לאמת ושקר.

 האמת היא מעל ההרגשה הרעה. כדי להיות קשור לאמת, האדם מוכן להתרומם מעל ההרגשה הרעה, שהחשיבות של האמת תכבה לו את ההרגשה הרעה. שבשבילו העיקר יהיה להיות מקושר לאמת, וכך הוא לא ירגיש את ההרגשה הרעה. זאת אומרת, האדם נכנס לאַמַת מדידה אחרת של המצבים שלו. לא לפי תענוג או ייסורים, שמרגיש בתוך כלים דקבלה, אלא לפי קירבה או ריחוק מהבורא, שמרגיש בכלים דהשפעה שרוכש.

 וכל שלבי ההתפתחות במנגנון ההתקרבות לבורא, בהעדפת ההתקרבות הזאת על פני הרגשת הריקנות בכלים דקבלה, הם שלבי הסולם שבהם האדם עולה דרך כל העולמות, מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, כאשר מצד שמאל מוסיפים לו רצון לקבל, ומצד ימין נותנים לו הרגשה מה נקרא "להיות המשפיע".

וככל שהאדם מסוגל להעדיף אפילו את הריקנות בתוך הרצון לקבל, את הרגשת הייסורים, ובלבד שיהיה מקושר ומחובר לכוונה דלהשפיע, שנעשה חשוב לו להיות המשפיע, כך הוא קובע את הקו האמצעי, את השילוב בין שניהם שנקלט בו ונקבע בו, המגדיר את קומת האדם שלו, את המדרגה הרוחנית שלו. ואז הוא מרגיש טוב מהחיבור שלו לצורת ההשפעה, ולא מרגיש רע מהריקנות בכלים דקבלה. כי הוא מגיע להכרת הרע, שטוב נקרא להיות מחובר לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה שמתמלאים. כלומר, הוא מגיע להכרת הרע האמיתית, שרע אינו נקרא כלי ריק, אלא ריחוק מהמאציל.

 כלומר, במשך התפתחותו האדם חייב לפתח בתוכו מערכת אחרת, מעל ההרגשה של טוב או רע בגוף, אותה מערכת יחסים עם הבורא, הנקראת עולמות רוחניים, עולמות עליונים. אין עולמות מחוץ לו, אלא כל העולמות נמצאים בתוך האדם. זאת אומרת, ככל שהאדם בונה בתוכו מנגנון של יחס כלפי הבורא, מעל הכלי הטבעי שלו, מעל הרצון לקבל, באותו יחס כלפי הבורא הוא מתחיל לגלות את הבורא ואת הקשר שלו עימו. ומידות הקשר האלה של האדם עם הבורא הן נקראות עולמות.

 וכל דרגה בכל עולם מגלה עד כמה האדם עולה מעל הרצון לקבל, מה מידת הגילוי שלו ברוחניות, ועד כמה עוד לא תיקן את הרצון לקבל שבו, מה מידת ההסתר שיש בו. כלומר, מהעולם הזה ועד היכן שהאדם מגיע בעולמות, בעולם היצירה או בעולם הבריאה, זו מידת הגילוי, מידת הקשר עם הבורא, שחשובה לאדם יותר ממידת הריקנות שבו. ומאותו מקום ועד אין סוף, זו מידת ההסתר, אותו חלק שנסתר ממנו, שבו הוא עדיין לא מסוגל להעדיף ריקנות בכלים דקבלה, כדי להיות מקושר לבורא, להיות דומה לו, להיות בדבקות עימו.

 ומערכת העולמות, אותה מערכת יחסים עם הבורא, שהאדם בונה בתוכו מעל הרצון לקבל, נלמדת בחוכמת הקבלה כמבנה של עשר ספירות. ספירת המלכות היא הרצון לקבל של האדם, ומעל הרצון לקבל, בתשע ספירות הנקראות ט' ראשונות, האדם בונה את מערכת היחסים שלו עם הבורא, איך הבורא משפיע לו ואיך הוא משפיע לבורא. כלומר, ב"ט' ראשונות" מורגש באדם עולם העליון, ומעבר לאותן עשר הספירות, האדם לא מסוגל להרגיש שום דבר. שם נמצא "עצמותו", שם אין לנו שום אחיזה בו.

זאת אומרת, האדם מרגיש בתוכו גם עולמות עליונים, רוחניים, וגם עולם הזה. ומהעובדה הזאת, שהכול תלוי בכלי הפנימי של האדם, נובעת החשיבות שבהתחברות הכלים ביניהם, שכולנו נתחבר בינינו בכלים. כי רק במידת ההתחברות של כל החלקים, רק במידה שכל אחד יוכל לצרף לעצמו עוד ועוד כלים, יהיה לו כלי קיבול גדול יותר לגלות גם תענוג וגם ייסורים בצורה גופנית, ובבחינה הרוחנית לגלות קשר גדול יותר עם הבורא, יותר דבקות בו. לפיכך ההתקרבות לאלוקות תלויה במידת ההתחברות של האדם עצמו עם יתר הנשמות ותוצאה ישירה ממנה.

כי כולנו תוצאה משבירת הכלים. כל החטא שלנו וכל הרע שיש בנו הם מהניתוק בינינו. לכן במידה שכולנו נתחבר לכלי אחד, במידה הזאת יתגלה בנו, בתוך הכלי המשותף, אור הבורא, ובמידה הזאת כולנו נרגיש נצחיות ושלמות. כלומר, העבודה שלנו, מהות הפעולה שלנו, היא להתחבר לכלי אחד. להגיע להכרת הרע, להכרה בצורך בהתחברות, ולתוצאה שהיא מילוי, ששם משיגים את הדבקות בבורא.

 בתחילת הדרך מרגישים טוב או רע בצורה גופנית. טוב בצורה גופנית הוא "טוב לי", בניתוק מהקשר עם האחרים. וממנה מגיעים להכרת הרע, שהרע הוא בכך, שאני לא מתחבר עם האחרים כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. ובמידה והאדם מכיר את הרע הזה, הוא מתנתק ומתנזר מהשימוש בכלים שלו בצורה טבעית, ונעשה לו חשוב להתקשר עם האחרים ולבנות את הכלי הכללי.

 הכרת הרע לא נקרא להגיע להכרה מה עושה לי רע בתוך הרצון לקבל, אלא הכרה מהו הרע במציאות. שהרע הוא לא מה שגורם לאדם עצמו רע, אלא מה שמנתק אותו מהטוב הנצחי והשלם. כלומר, האדם מתחיל למדוד מילוי או חוסר מילוי, תענוג או ייסורים, לא בכלים גופניים, אלא בכלים דהשפעה, בכלים רוחניים, שבהם המדידה היא אחרת.

 איך הוא יכול למדוד אחרת? אדם שמפתח את הנקודה שבלב, עד שהיא מתנפחת והופכת לכלי רוחני, לכלי דהשפעה, נוצרים בו זה כנגד זה שני סוגי הכלים: כלי דהשפעה, החלק שנקרא בינה, וכלי דקבלה, החלק שנקרא מלכות. והאדם מתחיל לעבוד בהם זה לעומת זה.

 בכלי דהשפעה הוא מתחיל להרגיש מהו קו ימין, ובכלי דקבלה הוא מתחיל להרגיש מהו קו שמאל. וככל שהוא יכול להשתמש בהם כדי להגיע למטרה, לדבקות עם הבורא, השימוש הזה נקרא קו אמצעי. לפיכך אדם שמגיע ללימוד, בשלב הראשון חייב לרכוש בהדרגה נחיצות לפתח כלי דהשפעה, קו ימין, מה שנקרא חשיבות הבורא, חשיבות הרוחניות, האלוקות.