[16.08] איך החברה יכולה לצייר לאדם גדלות הבורא וגדלות המטרה?

ביאור 8 - על "השגת ייחוד הבריאה"

איך החברה יכולה לצייר לאדם גדלות הבורא וגדלות המטרה?

מתחילים לסדר את עניין ההשפעה בחברה על פני דוגמה חיצונית. אחר כך עוברים לדברים יותר פנימיים, רוחניים, וגם אותם מנסים להשפיע כלפי החברה. למשל, מפרסמים בחברה שעישון הוא דבר רע. ומתחילים לתאר איך העישון פוגע באדם, איך הוא מונע ממנו להגיע להשגת המטרה, כמה חבר מעשן מזיק לכולם, וכמה החברים האחרים שונאים את ההתמכרות שלו להרגל הזה.

דרושים חוכמה רבה וידע בפסיכולוגיה כדי לתכנן פרסום כזה. אבל בצורה כזאת אפשר להפעיל שמועה בחברה, על חשיבות ההתנזרות מעישון. ואז נתחיל לראות איך כל אחד ואחד בחברה מקבל יתר רצון כנגד העישון, שנאה אליו, הכרת הרע שבו. ולא יצטרך לגייס כוחות לעבור מעשרים סיגריות ליום לשתי סיגריות. כי אדם שרואה שהחברים סביבו לא מסוגלים לסבול את העישון, מיד מרגיש שהוא לא מסוגל לעשן לידם. ולא מרגיש חיסרון בסיגריה, למרות שעישון הוא צורך גופני עמוק, שהגוף זקוק לו כמו לסם. אבל האדם מרגיש שהוא לא מסוגל יותר להדליק סיגריה ולעשן.

תמיד האדם שוקל תענוג מול ייסורים. ואם הוא מרגיש מההרגל שלו ייסורים, הוא מיד מתרחק ממנו בלי צורך להשקיע כוחות. לעומת גמילה מעישון בצורה הרגילה, שדורשת כוחות רבים, ומאבק על כל סיגריה, וסבל מרצון שבוער בפנים. אבל בהשפעת החברה, הרצון לעשן פשוט עוזב את האדם, הוא לא מסוגל יותר לעשן. פתאום הוא מרגיש את הדרגה האחרת, את החובה, במקום הרצון והייסורים, במקום הכלי שנעלם לו.

ואותו דבר אפשר להרגיש כלפי הרגל אחר, כללי יותר מעישון. אבל אין מצווה שכולם יתחילו לעשן. אין מצווה לרדת למצבים רעים ואחר כך להתנזר מהם. כמו שאין מצווה ללכת לשוק ו"להתלכלך" כדי לצאת משם יותר צדיק. דרך העלייה איננה קודם להיות רשע ואחר כך יותר צדיק. לכן, אם לא כולם מעשנים, אפשר לעשות את אותו תרגיל כמו עם הגמילה מעישון, עם הרגל אחר שיש לכולם. וללמוד ממנו איך הלאה לעשות.

התוצאה הרצויה היא, שהאדם יראה שהוא עוזב את ההרגל הקדום, שהגוף זקוק לו ולא מסוגל בלעדיו, שיראה איך לפתע ההרגל הזה נעלם. והגוף לא צריך יותר את כל הטקס הזה, לקחת סיגריה, לשחק איתה ולהדליק. כל ההרגל נעלם לחלוטין, ואין בו משהו שמושך את האדם ומחייב אותו, כי הרצון הוא הקובע את התנהגות האדם.

על הפסקת העישון גם קל לפרסם, כי יש לה תמיכה בדעת הקהל הכללית. ויש גם הסכמה פנימית של האדם, שיודע שהעישון הוא לרעתו, אבל מקבל כנגדו תענוג, כי העישון מרגיע אותו, ונעשה לו כהרגל, וההתנזרות ממנו עולה לו בייסורים ובמאמצים רבים. כלומר, בפעולת הגמילה מהרע פועלים כלפי האדם גם גורמים חיוביים וגם שליליים.

מה שאין כן, את גדלות הבורא האדם לא יכול לצייר לעצמו, שיצא לו משהו טוב מהקשר עם הבורא. לא שהוא גדול, לא שיהיה לו רווח ממנו, לא שדעת הקהל תסכים, לא שתהיה לו הסכמה פנימית, לא שהעדר הקשר הזה גורם לו ייסורים. אין לו שום יסודות, הכנות להימשך לקשר הזה. הוא לא מרגיש שיש לו ייסורים מחסרונו, בפרט אם מדמיין את הבורא כהמשפיע. הוא לא רואה בהשפעה חיסרון או דבר גדול. הוא לא מרגיש שהייסורים נובעים מחוסר השפעה, כי הייסורים שלו הם דווקא הפוכים, ממה שהוא לא מקבל.

כלומר, בגדלות הבורא לא מדובר בגמילה ממשהו, שהאדם יכול לצייר אותו כרע. אין לו עדיין הכרת הרע במעשיו, לכך הוא עוד צריך להגיע. אלא החברה והחברים חייבים במקום רוחניות, לצייר ולהעביר לאדם התפעלות כאילו הוא נמצא כבר בקשר תמידי עם הבורא, מה התענוג שיהיה לו מרכישת המטרה, ואיזה ייסורים יהיו לו אם לא יגיע אליה. בדומה לגמילה מעישון, האדם מסוגל לתאר לעצמו ולראות את העתיד הטוב שמצפה לו, את השיפור בבריאות ואת השינוי ביחס של החברה כלפיו במידה וייגמל מעישון.

מה שאין כן בגדלות הבורא, בה אין לאדם לא תמיכה מהעולם ולא תמיכה מפנימיותו. אלא עליו לבנות מערכת חיצונית מלאכותית, שגם בה אין את הרעיון הזה, את הכרת הטוב בהשפעה ואת הכרת הרע בקבלה. אבל המערכת המלאכותית הזאת תשפיע על האדם במקום ההסתרה שבאה מכל העולמות, ואז האדם כביכול נמצא ברוחניות, ונפטר לגמרי מהרצון לקבל, כאילו חותך אותו מתוך עצמו כמו בסכין. השפעת החברה צריכה להיות כזאת שנותנת לאדם כוחות לצאת מהטבע שהוא נמצא בו.

ולא חשוב מהי התמונה שהחברה מציירת לאדם, הוא צריך להגיע להשפעה שלה. כי אחרת אפשר להמשיך לחיות בייסורים עוד שנים ארוכות. האדם חייב לעבור מדרך ייסורים לדרך תורה בכוחות עצמו. על ידי הייסורים שהבורא נותן לאדם, הוא רק מביא את האדם להחלטות. והאדם חייב להמשיך ולעשות את כל הדרך בעצמו.

דרך ייסורים היא דרך ממושכת מאוד. לכן רק בעת הנוכחית מתחילים לשמוע, שחובתו של האדם לסדר סביבו חברה. וגם השמועה הזאת עדיין לא נקלטת. עדיין לא קושרים את הייסורים להעדר חברה נכונה. אנשים עדיין לא סובלים מכך שלא מקבלים מהחברה הכרה ברוחניות, הכרה בתכונת ההשפעה כמצב הטוב ביותר. כי לא מקבלים מהחברה ציור, שנמצאים במצב הגרוע ביותר. ציור שיפעל על האדם בצורה מוחשית, שירגיש בחושים שלו כחולה אנוש.

ולכל אחד ואחד מהחברים בנפרד אין אמצעי להתקדם לקראת הציור הנכון, ולחיות בתוך אותו ציור מלאכותי, אלא אם כל החברה יחד תתחיל לסדר אותו בהדרגה כמו לֶגו, עוד קצת ועוד קצת, לבנות לעצמה מצב, דמות, הרגשה, שלעומת הדרגה הבאה, להישאר במצבנו, בדרגתנו הנוכחית, זה מוות.

המטרה הזאת חייבת להיות בכל פעולה, שניצבת בפני הקבוצה. אחרת במשך חודשים ושנים ממשיכים לשמוע עליה ללא שום תועלת. רק אם בפועל מדי יום, מתחילים וגומרים את היום בהכרת תוכנית הפעולה ובדיקתה, אם נעשה משהו והושג משהו לקראת המטרה, או לא. עם מה החברה גמרה את היום הזה בתור חברה, האם התקדמה בתוכנית ועשתה משהו, או שאותו יום נמחק ועבר סתם כך.

אחרי שהאדם שומע על האמצעי הזה שנקרא חברה, מרגע זה ואילך הוא יכול לסייע להתפתחותו בדרך תורה. ואם הוא לא מסייע לעצמו, הוא מתקדם בדרך ייסורים, שהיא דרך מתמשכת על פני כמה גלגולים. כי מרגע שהאדם שומע על היכולת להתפתח על ידי החברה, ועד שמגיע אליה בפועל, אם הוא לא משתדל ליצור ולבנות חברה נכונה, עלולים לעבור עליו עוד כמה גלגולים. והדרך הזאת של ייסורים היא דרך ארוכה ומתישה. לכן לא כדאי לחכות שהזמן יפעל, כי הוא פועל, אבל בצורה מאוד איטית.

והחברה, אם אינה אומרת על עצמה בכל יום, שהצליחה במשך היום לבנות את עצמה כחברה יותר מגובשת ויותר משפיעה על האדם לקראת המטרה, אז לא ניצלה נכון את היום הזה. ולא צריך לראות את כל יתר הפעולות שמושכות, ומובילות, ומלוות את החברה בדרך למטרה, חוץ מלבחון את הפעולה בתוך החברה, האם היא נעשתה יותר משפיעה על כל אחד ואחד לקראת המטרה.

וכל יתר הפעולות, שעושים כדי לארגן ולהפיץ את החוכמה, הן "גְרַמָא דגְרַמָא דגְרַמָא", זאת אומרת, פועלות בעקיפין. שאם לא בודקים לאחר ביצוען אם הן נתנו משהו לחברה, אם הביאו אותה להיות יותר מגובשת, יותר פועלת, יותר לוחצת על כל אחד לכיוון המטרה, אז כל הפעולות החיצוניות האלה לא מגיעות לתכליתן, ואפשר להפסיק אותן או להחליף אותן. בכל פעולה ופעולה האדם חייב לשאול את עצמו, באיזו צורה היא מגיעה אליו כדי לדחוף אותו למטרה.