[16.03] איך מציאות קבועה היא גם משתנה?

ביאור 3 - על "השגת ייחוד הבריאה"

איך מציאות קבועה היא גם משתנה?

בחלק של המציאות הנקרא העולם הזה, החוקים הם מוחלטים. הם אותם חוקים כמו בכל המציאות, אבל הם אינם נמצאים תחת השפעת הכלים הרוחניים, אלא תחת השפעת החוקים הגשמיים. וגם המקובל הגדול ביותר, אם יש לו בעיה בכלים דומם, צומח, חי, מדבר, של העולם הזה, הוא חייב להיעזר בחוקי העולם הזה כדי לתקן את מצבו. היינו, לתקן את עצמו ללא מַסָכים, ללא פעולות רוחניות, אלא בפעולות שנמצאות ופועלות באותו מישור של קיום הגוף הגשמי.

עליו ללכת לרופא, שהוא לא בהכרח מקובל או יהודי. עליו ליטול תרופות ולשמור על עצמו לפי הנתונים של העולם הזה. בכך הגוף של המקובל הגדול ביותר, אפילו רבי שמעון, והגוף של "שמעון מן השוק"[1], של האיש הפשוט ביותר, הם שווים לחלוטין. ואפשר להשתיל ביניהם איברים, או להשתיל בגופם איבר מן החי ולרפאו.

זאת אומרת, במישור דעולם הזה אין שום הבדל בין הכלים דומם, צומח, חי, מדבר, גם בין אנשים שיש להם כלים רוחניים. לכלים רוחניים אין בכלל קשר לכלים גופניים. אלא העולם הזה והעולם הרוחני, הגוף והנשמה, הכול גילוי מציאות שמתגלה כשני חלקים נבדלים. חלק גשמי שמתגלה ללא מסך, וחלק רוחני שמתגלה רק על ידי המסך. ואיחוד ביניהם יש רק למי שמשיג את האיחוד. ומצד הבורא, יש תמיד איחוד, כי בשבילו כל המציאות היא אין סוף.

ואל לנו לשאול, אם החומר אינו מוכר, הכיצד ניתן לעסוק בו בדרך ההיגיון? כי התשובה לזה, כמו בכל מדע אחר. למשל, כאשר אנו עוסקים באנטומיה של איברים מסוימים וביחסי הגומלין ביניהם, הרי לא נמצא באיברים אלה שום דמיון לנושא הכולל, שהוא האדם החי. אבל במשך הזמן, כאשר יודעים את החוכמה על בורייה, אפשר כבר להסיק מהפרט אל חוק כללי, שהתנהגות הגוף כולו מותנית על ידו.

בדומה לחקירות של העולם הזה, גם בחקירות של העולם הרוחני, הולכים ומפרקים כל נושא לנושאים רבים, לפי הרמות שיכולים להשיג ולדבר על המערכת הרוחנית. ואחרי שלומדים את כל החלקים, מחברים אותם, ואז רואים איך הם משתתפים בפעילות הרוחנית.

מאחר שידע זה מושג רק מכללות הפרטים, כך גם הנושא הכללי שבחוכמת הקבלה, הוא דבר ההתגלות האלוקית לנבראיו. אדם שמתחיל לחקור את העולם העליון, מובן שאין לו שום ידיעה בנושא הכללי. משום כך הוא חייב להשיג את כל הפרטים, את תכנית הפעולות ההדדיות ביניהם, ואת גורמיהם בדרך של קודם ונמשך, עד שהוא משיג את החוכמה כולה. וכאשר יידע הכול, על כל הדקויות, יזכה ודאי לידיעת הנושא הכללי.

כדי להרגיש את מטרת הבריאה, האדם חייב לעבור את כל שלבי ההתפתחות, את כל שלבי ההכרה, את כל שלבי הלימוד של המערכת. כמו שכתוב: "ממעשיך היכרנוך".[2] שאין לנו ברירה, אלא להכיר את הבורא, את יחסו אלינו, רק דרך הפעולות שלו כלפינו.

וכדי להרגיש את הפעולות שלו כלפינו, על האדם להשיג את עצמו, היינו, את הכלים שלו, איך הם משתנים ממצב הפוך מהבורא, להתאמה לבורא. איך האדם קולט בהם את המציאות, איזו מציאות הוא קולט, ממי הוא קולט את המציאות, מיהו שנותן בנו את הרגשת המציאות, מה היחס שלו אלינו. ואם האדם מחבר את הלימוד כולו, של כל התייחסויות הבורא אליו, אז הוא מכיר את הבורא. וזה נקרא "ממעשיך היכרנוך".

לכן המחשבה שלא צריך ללמוד, אלא רק להרגיש "טוב ומטיב", שהבורא אוהב בלי גבול וממלא בלי הגבלה, היא אינה מחשבה מדויקת. כי לנברא אין שום אפשרות להגיע להכרת ההרגשה הזאת, אלא רק דרך לימוד הכלים שלו עצמו, תיקון הכלים האלה, גילוי המילוי שיש בכלים, ודרך המילוי, גילוי מי הממלא, ולאיזו מטרה הוא ממלא. ולכן, לְעולם היגיעה לקראת גמר התיקון, למטרת הבריאה, היא רק דרך הלימוד.

ובלימוד מגלים את שני החלקים: חלק לימודי של הכרת הכלים, התיקונים והמילויים, היינו, פעולות הבורא כלפינו, ובתוך הפעולות האלה מגלים את היחס שלו כלפינו, והיחס שלנו כלפיו. זאת אומרת, ההתקדמות לקראת מטרת הבריאה היא בהכנת הכלים ובמילוי הכלים. קודם לימוד השלבים מצד הכלי, כל שלב ושלב, ואחר כך המילוי שנמצא בתוך הכלי.

לכן כאשר מסבירים למדענים, הם מתלבטים אם הקבלה היא חוכמה או פסיכולוגיה, רגש או שכל. הם לא מבינים מה פועל. אבל פועלת כל המציאות, כל האדם עם כל היוצרות שבו. ויש לכך תוצאות ביחסו של המקובל לעולם לעומת יחסם של מדענים או אנשים רגילים. המקובל מבין שרק לפי מידת התיקון שלו, הוא מסוגל לחקור ולהבין את המציאות. שהיחס למציאות מתוך המוסר שלו, פותח לו את המציאות ואת הבנתה. ואז הוא מבין, מגלה ורואה, שהשכל הוא רק תוצאה מתיקון הכלים.

והמדענים עדיין לא מבינים או רק מתחילים לגלות, שהתפתחות, שתפיסת כל המציאות, תלויה ברמה המוסרית של החוקר, במידת התיקון, בגובה התיקון של החוקר. ובמישור דעולם הזה, שמרגישים הכול ללא מסכים, לא מגלים שמדען חייב בהתפתחות אישית, מוסרית, רוחנית, כדי להיות חוקר יותר גדול ומעמיק. אבל מי שמתחיל ממושכלות להתקרב לרוחניות, מגלה שהרגש והשכל עובדים כאחד בתפיסת המציאות. שהשכל הוא משני ונבנה ליד הרגש, כדי לפתח את הרגש, ולעזור לו לקלוט נכון את המציאות.

את חוכמת הקבלה מתחילים ללמוד בכל העולם רק לאחרונה. אך הסיבה שלא למדו אותה קודם, אינה משום שהיא בלתי ניתנת להשגה. הרי גם לאסטרונום אין שום תפיסה בכוכבים וכוכבי הלכת, אלא הוא חוקר את התהליכים המתרחשים ביניהם כמדע. ידיעותיה של חוכמת הקבלה אינן נסתרות מהאנושות יותר מאשר האסטרונומיה. פרטיה ותהליכיה מוסברים ומתבארים היטב בספרי לימוד הקבלה, אפילו למתחילים.

אלא הסיבה להסתרתה של חוכמת הקבלה נעוצה בכך, שהמקובלים עצמם הסתירו אותה במשך אלפי שנים עד לזמננו. שכן כעת נוצר צורך גדול בגילוי של החוכמה בעולם, משום שהאגואיזם של האנושות גדל, והביא אותה להכרה שהתפתחותה היא פגומה, ומובילה אותה למבוי סתום.

בעבר היה צורך להסתיר מהאנושות את חוכמת הקבלה, כי היא לא הועילה לה. אבל לאחר שהאנושות התפתחה, יש צורך לפתוח את חוכמת הקבלה כדי שכל מי שמגיע להתפתחות המתאימה יוכל להשתמש בה ולהגיע על ידה למטרת הבריאה.

האדם חייב להתפתח בחושיו, ביכולת שלו להרגיש את המציאות, היכן שהוא נמצא מלכתחילה, באותה המציאות. אבל לפני כן עליו לעבור אותה שלב אחר שלב בעולם הזה, באותו מישור שמרגישים אותו בחמישה חושים גופניים, ללא מסך, כפי שבני האדם הלכו והתפתחו משך אלפי שנים בעולם הזה. ומי שמגיע לגמר התפתחותו בעולמנו, ממשיך את התפתחותו לשלבים הרוחניים שמעל העולם הזה, ואז נעשה נצרך לחוכמת הקבלה. ולפני כן, לא.

לכן חוכמת הקבלה היתה נסתרת, כי האנושות עדיין היתה בהתפתחות במישור דעולם הזה. ברובד, בעובי, של העולם הזה, של רצונות גופניים ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד, למושכלות. אבל לאחר שמיצתה בכללותה את הרצון לקבל, והבינה באיזה עולם היא נמצאת, כלומר, הכירה את מגוון הרגשות, וספגה כל מה שצריך מעולמנו, היא נעשית מוכנה ומזומנה להתחיל את התפתחותה ברגשות הנקראים העולם העליון.

ולמה המאמר הזה מכליל ואומר שכל האנושות התפתחה, בעוד שרוב האנושות כלל לא הגיע לאותה רמת התפתחות? כי בקבלה מתייחסים לכללות האנושות, לא כבני אדם שכולם שווים, אלא כמבנה של ד' בחינות דאור ישר, שממשיך בכל מדרגה ומדרגה של י' ה' ו' ה', ונקרא מבנה הפירמידה. ולפי המבנה הזה, רק מיעוטם של האנשים מגיע לשיא ההתפתחות, וכל היתר נשארים בדרגות התפתחות נמוכות יותר.

וכך יוצא, שלפי המבנה הנכון, המיעוט מהווה את פסגת הפירמידה, ורוב אוכלוסיית העולם מהווה את בסיסה של הפירמידה, את השכבות התחתונות שלה. ואין מה לצפות שהאוכלוסייה העיקרית תתפתח עד לגובהם של האנשים שנמצאים בפסגה, כי אין לה צורך בהתפתחות הזאת. כך הוא המבנה הכללי של המציאות. אלא אחר כך, כאשר כולם יתכללו זה מזה ויעזרו זה לזה, מהתיקון הזה יעלם ביניהם השוני. כל אחד יקבל לפי הכלים שלו, איש לא ירגיש מקופח לעומת השני.

ובראייה נכונה של מצב העולם, קבוצה קטנה של אנשים שגמרו את התפתחותם במישור דעולם הזה וראויים להתפתחות רוחנית, בונה את הפירמידה הנכונה. והעולם בכללותו נעשה מוכן לשלב האחרון של ההתפתחות, כלומר, לכניסה להרגשה רוחנית ולהתפתחות רוחנית. כך באותה צורת פירמידה כמו בעולם הזה, עולים להשגת הדרגות הרוחניות.

וגם אותם אנשים, שעוד לא הגיעו בעולם הזה למלוא התפתחותם של רצונות גופניים או רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות, מתוך התכללותם עם מי שהגיע לאותה התפתחות, הם יקבלו בכלים שלהם כל מה שחסר, כדי לעבור לדרגות רוחניות. ויהוו גם בדרגות הרוחניות את רוב הנשמות, את בְּסיס הפירמידה. כי המבנה הזה נשמר לאורך כל המדרגות.

ורק בגמר התיקון, כשכולם יתחברו, וכל אחד יתכלל מכולם, וכולם יתמלאו באור אחד, אז יחדל להיות הבדל ביניהם. והם יעשו כגוף אחד, גוף בריא שמתפקד כאחד, ומתמלא כאחד באור החיים. ולמרות זאת כל כלי וכלי יגלה את המילוי לפי מידת גודלו, שלא תהיה מוגבלת במילוי ובהכרה. זאת אומרת, כל כלי בכל גודל, בגודל מיכל ענק או בגודל כוסית קטנה, ירגיש שהוא מלא. ובשניהם הרגשת האין סוף, האין גבול, המלאות, היא כלפי עצמם הרגשה אינסופית שווה.
                                    ________________________

[14] כינוי המדרגה הנמוכה ביותר שאליה ירד המקובל רבי שמעון בר יוחאי. ראה גם הערה מס' 10 על "שמעון מן השוק" בביאור על "הקדמה לספר 'פי חכם'".

[15] להסבר ראה בעל הסולם, הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה, אות ו. ראה גם הערה מס' 3 בביאור על "שכל הפועל".