[16.15] מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

                                        ביאור 15 - על "השגת ייחוד הבריאה"

מהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

המטרה של כל פעולות האדם, שנובעות מתוך השתוקקותו להשגת העולם העליון, היא אך ורק הכרת הרע שבו. משום שאז מתגלה לו, שדווקא האגואיזם הטבעי שלו הוא זה שעומד בדרכו אל העולם העליון.

האדם מוכן מטבעו לדחות ולעקור כל דבר רע מקרבו, וזוהי מידה שווה בכל בריה ובריה. כל ההבדל בין הנבראים הוא רק במידת הכרת הרע שלהם. ככל שבריה מפותחת יותר, מידת המודעות שלה לרע שבה היא גדולה יותר, לכן היא מזהה ודוחה אותו במידה רבה יותר. ואילו בריה בלתי מפותחת מרגישה שיעור קטן של הרע שבה, ולפיכך היא דוחה מעצמה רק שיעור קטן של הרע. יוצא, שהיא משאירה בקרבה את כל זוהמתה, כי כלל אינה מרגישה אותה כרע.

 לאחר שכל המציאות, שהיא רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו, השתלשלה מלמעלה למטה, מהשבירה עד העולם הזה, ובעולם הזה, במציאות האגואיסטית, ירדה עד הנקודה הנמוכה ביותר, שבה נעשתה התערבבות בין חלקי הכלים, בין כלים דהשפעה לכלים דקבלה, ושניהם נמצאים כבר ברצון על מנת לקבל, אז החלה ההתפתחות.

ומהי ההתפתחות הזאת? שני חלקי הכלים, כלים דהשפעה וכלים דקבלה, שנמצאים יחד בכוונה על מנת לקבל, עוברים שינויים ומרגישים מה עובר עליהם. האור העליון כל הזמן פועל עליהם, על מנת שהכלי יקבע כל פעם מהו טוב ומהו רע, ויברח מן הרע וימשך אל הטוב. וכך הכלי הולך ומתפתח בהכרת הטוב ובהכרת הרע, מדרגת דומם, לדרגת צומח, לדרגת חי ולדרגת מדבר.

שלבי ההתפתחות האלה עוברים על הכלי ללא מודעות. בדומה לחיה קטנה, שמכלה את ימיה בבריחה מן הרע ובריצה אל הטוב. ומהי התועלת בכל אותה חיוּת פשוטה, שאין בה שום הכרה בנעשה? שהרצון לקבל, שמוטבע בכל הבריות, בכל הנבראים, גם בדרגות דומם, צומח וחי, משתלשל ועובר את כל המצבים האלה של קביעה בהרגשתו מהו טוב ומהו רע. ומצטבר לכלי אחד גדול שעבר את כל שלבי ההתפתחות, ההתפעלות, וההתרגשות, ואז נעשה מוכן להרגשת האור העליון.

 בכל חלקי הבריאה, החלקים של דומם, צומח וחי אינם יודעים ואינם נשאלים מה הם מרגישים או לא מרגישים. אלא הם עוברים את כל שלבי ההתפתחות מתוך כוונה מלמעלה שירגישו את אותם שלבים כרעים או כטובים, ויגיבו עליהם בהתאם לטבעם, שיברחו מן הרע ויימשכו אל הטוב. ובכך הרצון לקבל שלהם מגיע למימושו.

ובחלק המדבר, שגם בו יש דרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבמְדַבר, בדרגות ההתפתחות של דומם צומח וחי, הוא מתפתח בלי להבין מה קורה איתו. כפי שרואים זאת על כל המציאות, במשך כל ההיסטוריה האנושית, איך האדם מכלה את ימיו עלי אדמות בסבל ובבריחה מן הרע, וברדיפה נואשת להשיג משהו טוב.

 אבל כאשר ההתפתחות מגיעה לדרגת מדבר שבמדבר, ליד הרצון לקבל מתחילה להתעורר השאלה: "מהו הטעם בחיי?". כלומר, מה הסיבה לסבל שלי, מהי הסיבה שאני רוצה ליהנות, ממה בדיוק אני רוצה ליהנות ולמה. שאלות אלה אינן יכולות לצמוח מתוך הרצון לקבל עצמו, אלא הן חייבות להיות מחוץ לו, על פני הרצון לקבל. בדומה לכל חקירה של אובייקט או תופעה, שכדי לחקור אותם חייבים להיות מחוץ להם.

 לכן אדם, שהוא כולו רצון לקבל, עד שלא מתהווה בו ומתממשת הנקודה שבלב, אותו חלק של המשפיע, "חלק אלוקי ממעל"[21], הוא לא יכול להגיע לשאלה מהו הטעם בחיי, אלא רק לשאלה איך ליהנות יותר ולסבול פחות. כי השאלה האמיתית, מתעוררת בנו כלפי השורש, מהיכן בא הסבל ולמה, מה מטרתו, וממנה האדם מתחיל להתפתח מתוך הכרה, הכרת הרע והכרת הטוב.

 כלומר, הכרת הרע והכרת הטוב אינם בריחה מהרע ומשיכה אל הטוב, כפי שקורה אצל חיות ובהמות, או אצל בני אדם כאלה שבורחים מהרע ונמשכים אל הטוב. אלא ההפך, אותו אדם בודק ומבקר את הרע ואת הטוב בצורה מטרתית. מה יוצא לו מהרע ומהטוב, לא כיותר או פחות תענוג או ייסורים, אלא איך הוא יכול להשתמש ברע ובטוב כדי להגיע למעלה מהם. כי הרגשת הרע או הטוב בחיים מתחילה ונגמרת בתוך החיים עצמם. ואילו השאלה "מהו הטעם בחיי?" היא שאלה על המקור, מהיכן מגיע הטוב והרע, והאם אפשר להתרומם מעליהם.

לכן בעל הסולם אומר, שמהות חוכמת הקבלה היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע. כלומר, מטרת חוכמת הקבלה אינה לדעת וללמוד איך לברוח מן הרע מהר יותר ובצורה מתוחכמת יותר. אלא איך על ידי הכרת הרע להתעלות מעל הרגשת טוב או רע, למימד אחר, שבו הכלי שמרגיש טוב או רע, ישמש לאדם רק כאמצעי להגיע לרמה שמעל הכלי הזה. כי בדרגת הבורא אין הרגשת טוב או רע, הוא לא מרגיש את עצמו, אלא את מי שאליו הוא משפיע.

 ולכן חוכמת הקבלה מפתחת באדם את חוש הכרת הרע, אבל בצורה מטרתית, כדי שיראה בדיוק מהו הרע. היינו, במצב רגיל, אדם שמרגיש רע, מבחין בצורה גופנית מה מקור הרע, איך אפשר להתרחק ממנו ולקבל מצב יותר טוב. הוא מגיב על הרע תגובה גשמית, טבעית, כמו שחיות ובהמות מגיבות כשמכים אותן. מה שאין כן על ידי חוכמת הקבלה, האדם רוכש חוכמה שבונה בתוכו מנגנון, שהרגשה רעה לא מביאה אותו לבריחה מהרע, אלא להכרת הרע. היינו, להכיר למה הרע בא, מה הסיבה לו, מה הוא גורם לאדם.

 האדם מתחיל להכיר שהסיבה לכל הרע היא הניתוק מהמקור. שהמקור כולו טוב, ושאם מחוברים אליו מרגישים טוב, ואם מנותקים ממנו מרגישים רע. והוא מתחיל להשתמש בהרגשת טוב או רע כאמצעי, בלי לשים לב להרגשתו. אין לו צורך יותר לברוח מן הרע, אלא להכיר מהי המטרה שלו ומהיכן הוא בא, מהו השורש שלו. כלומר, האדם מפסיק לברוח מן הרע כהרגלו, אלא קובע מהו טוב או רע לפי מידות אחרות לגמרי. שטוב ורע אינם הרגשת טוב או רע בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל, בתוך הרצון ליהנות, אלא התעלות מעל הרגשה טובה או רעה, וקביעת רע וטוב כנתק או כקשר עם המקור, עם הבורא.

 וכך מתפתח באדם מנגנון הכרתי כזה, שאם הוא מחובר עם הבורא, אפילו שהגוף שלו מרגיש רע, הוא מרגיש את המצב כטוב, ולא כרע. אבל מנגנון כזה יכול להיווצר בו רק בתנאי שחוץ מהלב, חוץ מהרצון ליהנות, יש בו גם נקודה שבלב, שהיא הקשר עם הבורא, נקודת הבינה, תכונת הבינה, שנפלה למלכות.

 והאדם שמפתח את הנקודה שבלב, אז מתחיל להיות לו חשוב מה יש בתוך הכלי דבינה שבו. כלומר, ההשפעה, הקשר עם הבורא, נעשים לו יותר חשובים מהרגשתו בכלים דקבלה. קביעת הטוב או הרע שלו נעשית כלפי משהו אחר לגמרי. לא כלפי ההרגשה באיברים, אלא כלפי הקשר עם הבורא. והיחס הזה לטוב ולרע נקרא, שהאדם מתעלה מעל גופו, ומתחיל לחיות בתוך הנשמה.

 הכרת הרע לא נקרא להכיר את הרע או את הטוב שיש בטבע. כל חיה ובהמה מכירות אותו. בכך אין שום דבר מיוחד ולא שום צורך. בתוך הטבע, האדם מוכן ומזומן להכיר מה טוב ומה רע בשבילו. כל תינוק יודע מי עושה לו טוב ומי עושה לו רע. אלא להכיר את הרע נקרא לפתח מנגנון הכרתי של טוב ורע מעל הטבע הגופני.

 ולהגיע למנגנון הכרתי הזה אפשר רק על ידי השימוש בחוכמת הקבלה. כי כדי סתם להכיר מהיכן באים הרע והטוב בעולמנו, לכך פיתחנו חוכמות רבות ומגוונות, שמשך אלפי שנות קיומנו רק אותן האנושות מפתחת. כל חיי האדם מסודרים כך, ובכל ערוצי התקשורת אומרים לו ממה ליהנות, ממה בא הסבל, מה לחשוב ומה לקנות. אבל כדי להכיר את המערכת שמשפיעה עלינו ונמצאת מעל הטבע הגשמי, שהקשר איתה מביא את האדם לטוב המוחלט, הנצחי והשלם, צריך את חוכמת הקבלה.

 יסוד כל הרע הוא האהבה העצמית, המכונה אגואיזם. תכונה זו היא הפכית לכוח העליון, שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום, אלא תכונתו היחידה היא רצון להשפיע.

מהות ההנאה והעידון שורשה במידת השתוות הצורה לתכונת הכוח העליון. מהות הייסורים ואי הסובלנות שורשה בשינוי הצורה מתכונת הכוח העליון. לכן, דווקא האגואיזם הוא שגורם לנו כאב, מעצם היותו שונה מתכונת הכוח העליון.

אולם הרגשת המיאוס מהאגואיזם אינה שווה בכל נפש. האדם הבלתי מפותח, אינו מחשיב את האגואיזם כתכונה רעה, ולכן משתמש בו בגלוי ללא שום בושה או גבול. הוא מוכן לרצוח ולגזול לעיני כל. המפותח יותר כבר מרגיש שיעור מסוים מהאגואיזם שלו כרע, ולכן הוא מתבייש להשתמש בו בפרהסיה, וממשיך להשתמש בו רק בסתר.

 והמפותח ממנו, מרגיש שהאגואיזם הוא דבר מאוס, עד כדי כך שאינו יכול לסבול אותו בתוך עצמו, ולכן הוא דוחה אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו. כי אינו רוצה ואינו יכול עוד לקבל הנאה מעמלם של אחרים. אז מתחילים להתעורר באדם ניצוצות של אהבת הזולת, המכונה אלטרואיזם, שהיא יסוד הטוב.

 גם התכונה הזו מתלקחת בו באופן הדרגתי: תחילה מתפתח אצלו רגש של אהבה לקרובים אליו, ורצון לדאוג להם כמו שכתוב "ומבשרך לא תתעלם". ולאחר שתכונת האלטרואיזם מתפתחת בו עוד יותר, מתרחבת בו מידת ההשפעה לכל הסובבים לו, שכניו, עמו, עד שמתפתחת בו אהבה לאנושות כולה.

 כך בעל הסולם מתאר בצורה עממית את שלבי ההתפתחות של הכרת הרע. שכולנו חלקי כלי אחד הנקרא אדם הראשון, וכל מה שמבדיל בינינו לבין המצב הרוחני של הטוב המוחלט, המצב המתוקן, השלם והנצחי, הוא ההבדל בכלי הכללי.

 נבראנו מחוברים בכלי אחד, כגוף אחד, "כאיש אחד בלב אחד".[22] בחיבור כזה שכל אחד מספק לאחרים את כל המילויים. במצב שבכלי הזה עם התכונות האלה מתגלה האור עליון, הבורא, שממלא אותו ומביא אותו למצב הגבוה ביותר, לאותו מישור שלו עצמו.

 ולאחר השבירה, היינו, לאחר שחלקי הכלי התנתקו אחד מהשני, כל חלק מרגיש רק את מציאותו ולא את האחרים, ומוכן להשתמש בהם רק לצרכי עצמו. החלק עצמו מרגיש רק מה שממלא אותו, ורק המילוי הזה מורגש בו כתענוג. וכלפי האחרים הוא מרגיש ההפך, "צרת רבים חצי נחמה". ההרגשה שיש להם פחות מילוי ממה שיש לו, מורגשת בו כתוספת תענוג.

 כל התיקון שלנו הוא לעבור מהמצב המקולקל הזה, מחוסר יחס אחד כלפי השני, למצב המתוקן, ליחס כפי שהיה לפני השבירה. וזו כל ההתפתחות שעוברים בהכרת הרע. היינו, מתוך לימוד, מתוך הרגשה, מתוך הכרת המערכת העליונה, האדם מתחיל להבין עד כמה הוא תלוי באחרים, עד כמה הוא חשוב לאחרים.

 ולכן תהליך הכרת הרע הוא תהליך הכרת האגו של האדם עצמו כלפי האחרים. באותה מידה שהאדם מכיר שהוא רע, שהוא בחוסר השפעה, או בהשפעה רעה לאחרים, במידה הזאת הוא יכול לתקן את עצמו, להתכלל בכלי הכללי כחלק בלתי נפרד, ולהוסיף להתחברות בין חלקי הכלי, היינו, להתחברות בין הנשמות. ובמידה הזאת לגרום לכלי הכללי לחזור למצב המתוקן, להתמלא באור העליון.

הכרת הרע, שבתחילה היא הרגשה באדם של "רע לי" כמו בכל חיה קטנה, מקבלת לאחר מכן צביון של "רע לי מהבורא", מפני שהוא נמצא בתכונות ההפוכות מהבורא. ותיקון התכונות האלה שמהן רע לאדם, מתבצע על ידי שינוי היחס שלו כלפי יתר חלקי הכלי, כלפי יתר הנשמות, יתר הנבראים, עד שכולם חוזרים למצב של "כאיש אחד בלב אחד". ואת כל שלבי ההכרה והמימוש האלה חוכמת הקבלה עוזרת להכיר ולממש.

                                           ________________________

[21] איוב לא, ב: "ומה, חלק אלוה ממעל".

[22] רש"י על שמות יט, ב: "ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד".