[16.19] חוכמת הקבלה נועדה לתועלת העוסק בה

ביאור 19 - על "השגת ייחוד הבריאה"

חוכמת הקבלה נועדה לתועלת העוסק בה

רבים משווים בטעות את חוכמת הקבלה לתורת המוסר, האתיקה. ובאמת, הן תורת המוסר והן חוכמת הקבלה כוונתן לרומם את האדם מעל זוהמת האהבה העצמית, ולהביאו אל מרומי הפסגה של האהבה לזולת.

אולם יחד עם זאת, הקבלה והאתיקה רחוקות זו מזו, כרחוק רוחניות מגשמיות. כי חוכמת הקבלה נמשכת ממחשבת הכוח העליון, ואילו האתיקה באה ממחשבות בשר ודם ומניסיון חייהם. ולכן ניכר ההבדל בין שתיהן, והוא במטרה שלהן: אל מי על האדם המתוקן להתאים עצמו, לתקני החברה או לכוח העליון.

מטרת האתיקה היא הצלחת החברה ואושרה, כפי הבנתו של השכל המעשי, המתבסס על ניסיון החיים, ומטרה זאת אינה מבטיחה למי שמנסה להשיגה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע. ואם המטרה אינה חורגת מגבולות הביקורת, מי יוכל, פעם אחת ולתמיד, להוכיח ליחיד את מידת הטוב הממתינה לו, כדי להכריח אותו לוותר לטובת החברה על חלק קטן ממה שמגיע לו לפי הבנתו?

לעומת זאת, מטרת ההתפתחות בשיטה הקבלית מבטיחה את האושר לאדם עצמו שעוסק בה. כי אדם שמגיע לאהבת הזולת, הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, שהיא השוואת הצורה לבורא, ויחד עימה הוא יוצא מעולמו הצר שלו, הגדוש ייסורים וקשיים, לעולם רחב ונצחי של השפעה לכוח העליון, והשפעה לבריות.

שיטת האתיקה מחייבת את האדם למצוא חן בעיני הבריות, בדומה לשכירות, המשלמת בסופו של דבר. ואדם שמתרגל לעבודה כזו, לא יוכל אפילו לעלות במדרגות המוסר, משום שהוא מתרגל לעבודה המשתלמת היטב מהסביבה, המשלמת לו בעד מעשיו הטובים.

מה שאין כן אדם שעוסק בחוכמת הקבלה כדי להדמות לפעולות ההשפעה של הכוח העליון, ולהשפיע לו, לא על מנת לקבל שכר. הרי הוא עולה באמת בדרגות המוסר, ממש כפי שיעור עיסוקו בחוכמה. שכן אינו מקבל שום תשלום על דרכו, אלא "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול", עד שקונה טבע שני, שהוא ההשפעה לזולת, בלי שום קבלה עצמית, מלבד ההכרחי לקיומו. רק כך משתחרר האדם באמת מכל כבלי הטבע האגואיסטי שלו ומכל כבלי הבריאה. כי כאשר כל קבלה עצמית היא מאוסה על אדם, ונשמתו קצה בכל הנאות הגוף המיותרות והקטנות, ואינו תאב לקבל עושר, כבוד, שליטה, אזי הוא מטייל חופשי בעולמו של הבורא, ומובטח לו שלעולם לא יארע לו שום נזק ותקלה. שהרי כל הנזקים המורגשים על ידי האדם, באים אליו רק מצד האגואיזם.

לכן, ברור שחוכמת הקבלה עומדת כולה רק לצורך האדם העוסק בה, ואינה מועילה ולא כלום לבריות שאינן משתמשות בה. והגם שכל מעשי האדם ופעולותיו משמשים לתיקונו, הם רק אמצעים להגיע למטרה הנשגבת שהיא השתוות ליוצרה.

כשמתבוננים בעיסוקיו של האדם במשך ההיסטוריה כולה, רואים שמלבד את הדברים הנחוצים לקיומו הגופני, הוא פיתח את כל יתר החוכמות והמערכות, שהיו בסופו של דבר לרעתו. כפי שמתגלה לאדם במוקדם או במאוחר. מפני שחוץ מלספק לעצמו צרכים נחוצים וחיוניים, כל שאר עיסוקי האדם צריכים להיות אך ורק השגה רוחנית ודבקות בבורא.

המציאות של העולם הזה היא רק כדי לספק לגוף האדם את צרכיו. ובכל היתר עלינו לגדול מהמישור הזה ומעלה, דרך העולמות העליונים ועד אין סוף, בהתפתחות הכלי דהשפעה, בהידמות לבורא. וכך לחיות במצב האידיאלי, שהאדם קיים בגוף הביולוגי ומספק לגופו את צרכיו הנחוצים לקיומו, והנשמה שלו נמצאת בגודל ובמילוי מהעולם הזה ועד עולם אין סוף.

וככל שהאדם משקיע את כוחו ואת משאבי הטבע שלו בהתפתחות במישור הגשמי, במקום להתפתח לרוחניות, לכלי של הנשמה, כך מעשיו חוזרים אליו כרע. וזאת, כדי לחייב אותו להכיר בכך, שבעולם הזה אין לו צורך בכלום חוץ מהנחוץ לו, ואת כל היתר עליו להשיג ברוחניות.

זאת הגישה שתהיה מקובלת על כל הבריות, לאחר הכרת הרע בכל העיסוקים שהאדם פיתח בעולם הזה, חוץ ממה שנחוץ לקיומו. ומה שיהיה נחוץ לקיומנו הן כל אותן המערכות של שימוש בדברים הנחוצים אחד כלפי השני, שעל ידי שמשמשים זה לזה מתחברים. ומעליהן כבר משפיעים אחד לשני קשרים וכלים רוחניים.

וכך הצורך בחוכמות העולם יהיה רק כדי לספק דברים נחוצים, ויתר העיסוק של האדם יתמקד בחוכמת הקבלה. וגם העיסוק בקבלה תלוי איך האדם ישתמש בה. אפשר להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה מתוך סקרנות גרידא, לפני שהנקודה שבלב מתבשלת ודוחפת להתפתחות, כשאין עדיין שאלה מהו הטעם בחיי, למה אני סובל, ואין דחף למטרת הבריאה, אלא שיקולים של רווח ותועלת.

ואפשר לעסוק בחוכמת הקבלה, כפי שאומר כאן בעל הסולם, שהעיסוק הנכון בחוכמת הקבלה הוא רק למשתמש בה. שעל ידי הלימוד הוא מארגן סביבו אווירה, סביבה נכונה, שעוזרת לו למשוך אור מקיף. ועל ידי האור מקיף הוא רוכש בהדרגה את הכלי דהשפעה, הכלי הרוחני, ובעזרתו מגיע למטרה.

ולשם כך נתנו לנו מלמעלה את הידיעות האלה עלינו ועל חיינו ועל העולמות הרוחניים, כדי שנשתמש בהן להתפתחותנו הרוחנית, וכדי שאת היחס שלו לעצמו ולעולם, לעסקיו בעולם הזה, האדם יחלק למה שנחוץ לקיום ולמה שלא. ואת מה שמעבר לצרכי קיומו יקדיש להתפתחותו הרוחנית.